בג"ץ 5068/22 דניאל סטונבסקי נ. התובע הצבאי הראשי

השופט ד' מינץ:

בעתירה שלפניו התבקשנו להוציא צו על תנאי המורה למשיב ליתן טעם מדוע הורה על הגשת כתב אישום פלילי לבית הדין הצבאי נגד העותר, קצין בשירות קבע, בחשד לביצוע עבירת היעדר מן השירות לפי סעיף 94 לחוק השיפוט הצבאי, התשט"ו-1955, וזאת חלף העמדתו לדין משמעתי.

1.

לטענת העותר, הותרת כתב האישום נגדו על כנו והמשך ניהול ההליך הפלילי בעניינו בבית הדין הצבאי תביא לפגיעה אנושה בעקרונות הצדק הטבעי, ותעמיד אותו בסיכון לגרימת נזק בלתי הפיך בדמות מאסר בפועל והכתמתו ברישום פלילי. אין להלום את מדיניות המשיב על פיה במקרים של היעדרות משירות של איש קבע שהוא קצין, יוגש ככלל נגד הקצין כתב אישום, וזאת בשונה מהמדיניות הננקטת לגבי שוטרים המשרתים בשירות קבע במשטרת ישראל ובמשמר הגבול. באשר לחובת מיצוי הליכים, עובר לפנייתו לבית משפט זה צירף העותר לעתירתו פנייה למשיב מיום 11.7.2022 שכותרתה "בקשה לבחינת המשך ניהול ההליך במסגרת בית הדין המשלב", בה טען כי בשל ההשלכות החמורות שעשויות להיות לניהול הליך פלילי בעניינו, הוא מבקש לבחון את המשך ניהול ההליך המשפטי במסגרת "בית דין משלב" שהינו בית דין המשלב חלופה טיפולית שיקומית בהליך הפלילי, אשר יאפשר לו להשלים את שירות הקבע. כן צורף מענה מטעם הפרקליטות הצבאית מיום 21.7.2022 בו צוין כי לאחר שקילת הפניה נמצא כי אין מקום להיעתר לבקשת העותר.

2.

דין העתירה להידחות על הסף.

הלכה מושרשת היא כי בית משפט זה בשבתו כבית המשפט הגבוה לצדק לא יושיט סעד לעותר מקום בו העותר הקדים בהגשת העתירה ולא הקפיד למצות את ההליכים העומדים לרשותו מול הרשות המינהלית המוסמכת (בג"ץ 3498/22 שגב נ' ממשלת ישראל , פסקה 7 (26.5.2022); בג"ץ 8821/21 חזן נ' שרת הפנים , פסקה 5 (16.5.2022)). חובת מיצוי ההליכים איננה נושאת אופי "טכני", כי אם מהותי. כפי שעמד על כך בעבר השופט נ' סולברג בבג"ץ 112/12 אדם טבע ודין אגודה ישראלית להגנת הסביבה נ' ממשלת ישראל (24.5.2012)):

"לא בדקדוקי-עניות של פרוצדורה עסקינן, אלא במהות: הסדר הטוב; היעילות; החסכון במשאבים; מיקוד המחלוקת וציוני-דרך לפתרונה; הפעלת שיקול דעת מקצועי; הפריית השיח שבין האזרח לבין הרשות; כיבוד הדדי בין הרשות השופטת לבין הרשות המבצעת; כל אלה מחייבים מיצוי הליכים תחילה, וביקורת שיפוטית אחר כך" (שם, פסקה 8).

בענייננו, לא ניתן לראות בפנייה שצירף המבקש לעתירתו מיום 11.7.2022 בה ביקש לבחון את "המשך ניהול ההליך המשפטי המתנהל בבית הדין הצבאי, במסגרת בית הדין המשלב", מיצוי הליכים כנדרש. פנייה זו חסרה את הנדבך העיקרי, והוא הסעד שביקש העותר בעתירתו – להמיר את ההליך הפלילי בעניינו בהליך משמעתי. כמו כן, בפנייה זו לא בא זכרה של טענת ההפליה לעומת משרתי קבע במשטרת ישראל ובמשמר הגבול, עליה מבקש העותר גם כן לבסס את עתירתו. פניה למשיב בנושא קרוב לתוכן העתירה, מבלי שהיא כוללת את הנושאים המרכזיים עליהם מושתתת העתירה, אינה עולה כדי מיצוי הליכים.

3.

העתירה גם אינה מגלה על פניה עילה. נקודת המוצא לדיון היא כי בית המשפט הגבוה לצדק אינו יושב כערכאת ערעור על החלטות גורמי התביעה בכלל, ומערכת התביעה הצבאית בפרט, ואינו ממיר את שיקול דעתם בשיקול דעתו שלו בכל הנוגע להעמדה לדין (בג"ץ 6745/19 לובטון נ' הפרקליט הצבאי הראשי , פסקה 30 (14.3.202); בג"ץ 8722/05 קיקיס נ' הרמטכ"ל , רא"ל דן חלוץ , פסקה 16 (23.2.2006); בג"ץ 1860/13 וקסמן נ' אל"מ אודי בן אליעזר, התובע הצבאי הראשי , פסקה 33 (11.5.2014)). העותר לא הצביע על נימוקים ממשיים שיש בהם כדי להצביע על אי-סבירות ההחלטה להעמידו לדין פלילי, למעט טענות כלליות ומובנות מאליהן כי נוכח ההשלכות המשמעותיות שעשויות להיות לניהול ההליך נגדו ולתוצאתו אם יורשע, מוטב להעמידו לדין משמעתי חלף דין פלילי, כמו גם טענות כלליות וכוללניות לקיומה של הפליה. אולם בכך לא די לצורך גיבוש עילה להתערבות בית משפט זה בשיקול דעתם הרחב של גורמי התביעה הצבאית.

כאמור, העתירה נדחית.