בג"ץ 5225/96 אזואלי רפאל נ. מדינת ישראל

המערער הורשע באינוס ונגזרו עליו שש שנים מאסר, ארבע מתוכן לריצוי בפועל ויתרת התקופה על-תנאי. הערעור מופנה כנגד ההרשעה ולחילופין כנגד חומרת העונש.

בערעור כנגד ההרשעה אין כל ממש. המתלוננת היתה חברתו של המערער ובעבר קיימו השניים יחסי מין בהסכמה. שבועות אחדים קודם למעשה ביקשה המתלוננת לנתק את קשריה עם המערער. המערער לא השלים עם רצונה ובמספר הזדמנויות הסכימה המתלוננת להיפגש עמו ולשוחח עימו. בערב המעשה בא המערער לביתה כשהיתה בבית לבדה. על פי גירסתה, שהתקבלה על-ידי בית המשפט קמא כמהימנה, כפה המערער עליה קיום יחסי מין תוך שימוש בכוח ובאיומים. המערער לא הכחיש את קיום היחסים אך טען כי הם התקיימו בהסכמתה של המתלוננת. בית המשפט קמא דחה גירסה זו. כן מנה שורה של ראיות חיצוניות התומכות בגירסת המתלוננת ומאששות אותה.

הסניגור השיג בפנינו על צדקת הכרעתו של בית משפט קמא ותוך שהפך בראיות ביקש לשכנענו כי בנסיבות הענין היה על בית המשפט לדחות את גירסת המתלוננת ולהעדיף על פניה את גירסת המערער.

עיינו בכל טענות הסניגור ולא שוכנענו כי יש עמנו מקום להתערב בהכרעתו העובדתית של בית המשפט המחוזי. ככל שגירסת המתלוננת עוררה תמיהות, הרי אלו נשקלו על-ידי בית המשפט קמא שראה את העדים והתרשם התרשמות בלתי אמצעית מעדויותיהם.

גם בעונש שהושת על המערער איננו רואים יסוד להתערב. אכן המדובר במי שעד להרשעתו בפרשה זו לא נזקפה לחובתו שום מעורבות פלילית קודמת והוא גם ניהל אורח חיים נורמטיבי, אך עובדות אלה הובאו בחשבון על ידי הערכאה הראשונה. בסיכום נראה לנו שהעונש שנגזר על המערער משקף איזון ראוי בין חומרת המעשה לבין נסיבותיו האישיות של המערער.

התוצאה היא שאנו דוחים את הערעור על כל חלקיו.