בג"ץ 524/18 פלוני נ. בית הדין הרבני האזורי בתל אביב

השופט ד' מינץ:

1.

עתירה למתן צו על תנאי לביטול צו עיכוב יציאה מהארץ שהוצא נגד העותר.

2.

עובדות המקרה בקליפת האגוז : ביום 4.12.2017 הוצא על ידי משיב 1 – בית הדין הרבני האזורי בתל אביב-יפו (להלן: בית הדין הרבני ) נגד העותר, אזרח ותושב ארצות הברית, צו עיכוב יציאה מהארץ במעמד צד אחד, לבקשת משיבה 3, אשתו של העותר. הצו ניתן בתחילה עד לבירור תביעות הגירושין והמזונות שהגישה האישה והעברת הטיפול בעניין לאגף העגונות של בית הדין. ביום 10.12.2017 הורה בית הדין הרבני על הארכת תוקף עיכוב היציאה מן הארץ נגד העותר למשך שנה. ביום 13.12.2017 הגיש העותר לבית הדין הרבני בקשה לביטול צו עיכוב היציאה מן הארץ בטענה כי זה ניתן בחוסר סמכות וביום 20.12.2017 קבע בית הדין הרבני דיון בבקשה ליום 28.12.2017. באותו יום הגיש העותר בקשת רשות ערעור למשיב 2 – בית הדין הרבני הגדול נגד החלטות בית הדין הרבני בבקשותיו לביטול צו עיכוב היציאה, ויום לאחר מכן הגיש עתירה לבית משפט זה נגד בית הדין הרבני ובית הדין הרבני הגדול (בג"ץ 9964/17; להלן: העתירה הראשונה ) על החלטות בתי הדין בעניין עיכוב יציאתו מן הארץ . ביום 24.12.2017 נדחתה העתירה על הסף מחמת אי מיצוי הליכים.

3.

ביום 27.12.2017 קיים בית הדין הרבני דיון בבקשת העותר לביטול צו עיכוב היציאה. לאחר דיון זה, קיימו הצדדים דיון בלתי פורמאלי ביניהם והעותר הציע הצעה לפתרון המחלוקת בינו לבין אשתו. בנסיבות אלה, הוסכם כי בית הדין הרבני ישהה את החלטתו בבקשה לביטול צו עיכוב היציאה מן הארץ עד להחלטת האישה האם להיענות להצעת העותר. לאחר שהצדדים לא הגיעו להסכמות ביניהם, קבע בית הדין הרבני דיון נוסף בפניו ביום 9.1.2018. במהלך אותו הדיון שמע בית הדין את טענותיו של בא-כוח העותר נגד צו עיכוב היציאה מן הארץ, אך לא קיבל החלטה אופרטיבית בעניין. ביום 16.1.2018 נתן בית הדין החלטה מנומקת ומפורטת, אך בד בבד קבע כי הכרעתו בבקשת העותר לביטול צו עיכוב היציאה מן הארץ תינתן לאחר שהצדדים יגישו סיכומים בכתב לעניין סמכותו של בית הדין לדון בעניינם.

4.

מכאן העתירה שלפנינו. בעתירה מעלה העותר טענות מלאות כרימון באשר לסמכות בתי הדין הרבניים לדון בעניינם של בני הזוג לפי סעיפים 4, 4א ו-4ב לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), התשי"ג-1953. בנוסף טוען העותר כי בית הדין הרבני חרג ממסגרת הזמנים הקבועה לדיון בהתנגדות לצו עיכוב יציאה מן הארץ שניתן במעמד צד אחד, הקבועה בתקנה ק"ז לתקנות הדיון בבתי-הדין הרבניים, התשנ"ג.

5.

לאחר עיון בעתירה ובנספחיה, הגעתי למסקנה כי דין העתירה להידחות על הסף מאחר שהיא לוקה באי מיצוי הליכים.

6.

בניגוד לעמדת העותר, אין בשלושת השבועות שחלפו ממועד הגשת העתירה הראשונה כדי לשנות מן העובדה שטרם מוצו ההליכים בעניינו. לאחר דחיית העתירה האמורה, קיים בית הדין הרבני שני דיונים נוספים וכעת ניתנה שהות נוספת לצדדים להגיש סיכומיהם בכתב בשאלת סמכות בית הדין. לאחר הגשת הסיכומים, תינתן החלטת בית הדין הרבני. כמו כן, בקשת רשות הערעור שהוגשה לבית הדין הרבני הגדול, בעניין ביטול צו עיכוב היציאה מן הארץ, עתידה אף היא להתברר. בנסיבות אלה, כאשר שתי ערכאות מערכת בתי הדין הרבניים טרם נתנו החלטה סופית בעניינו של העותר, "הידרשות בית משפט זה למבוקש בעתירה תהווה 'דילוג' על מיצוי ההליכים בבתי הדין" (ראו: בג"ץ 8080/06 פלוני נ' בית הדין הרבני האזורי בירושלים (23.11.2006); בג"ץ 4316/11 פלוני נ' בד"ר האזורי חיפה (9.6.2011)). עוד אוסיף כי מעיון בהחלטות בית הדין הרבני עולה כי זה מודע היטב לכך ששאלת הסמכות אינה פשוטה כלל ועיקר בעניין.

7.

ובשולי הדברים, סמוך לאחר הגשת העתירה הגיש העותר בקשה לקיום דחוף בעניין נוכח מצבו הרפואי של אביו, המתגורר במדינת ניו יורק. אין במצבו של אבי העותר כדי לשנות את ההכרעה, ואין צריך לומר כי באפשרות העותר להגיש בקשה לבית הדין הרבני האזורי על מנת שיחיש את ההכרעה בעניינו.

העתירה נדחית על הסף אפוא. בנסיבות העניין ולפנים משורת הדין אין צו להוצאות.