בג"ץ 5299/12 סוהיר איוב נ. היועץ המשפטי לממשלה

השופט ע' פוגלמן:

1.

ביום 19.4.2011 הוגש לבית המשפט המחוזי בירושלים כתב אישום נגד העותרת המייחס לה עבירות של מתן שירות להתאחדות בלתי מותרת, לפי סעיף 85(1)(ג) לתקנות ההגנה (שעת חירום), 1945 (להלן: תקנות ההגנה ). בכתב האישום נטען כי העותרת, העוסקת בעריכת דין, שימשה כגורם מקשר להעברת מידע והנחיות בין הנהגת ארגון מהג'ת אל-קודס (להלן: הארגון ), שהוכרז כהתארגנות בלתי חוקית, לבין אסירים חברי הארגון, וזאת תמורת תשלום.

2.

לאחר הגשת כתב האישום, התקיימו מספר דיונים בבית המשפט המחוזי בירושלים, במהלכם טען בא-כוח העותרת כי היה מקום להגיש את כתב האישום נגדה לבית משפט השלום ולא לבית המשפט המחוזי. יצוין כי לפי סעיף 85(1)(ג) לתקנות ההגנה, העובר עבירה של מתן שירות להתאחדות בלתי מותרת יכול להישפט בבית משפט השלום או בבית המשפט המחוזי, כאשר העונש המירבי הצפוי לו בבית המשפט המחוזי הוא עשר שנות מאסר, ואילו בבית משפט השלום מדובר בשנת מאסר אחת בלבד. לשיטת בא-כוח העותרת, בהיעדר הצדקה להגיש את כתב האישום לבית המשפט המחוזי, יש להורות על ביטולו או על העברתו לבית משפט השלום. עוד נטען כי יש לבטל את כתב האישום מטעמי הגנה מן הצדק. המדינה התנגדה לטענות המקדמיות. בין היתר, צוין כי ההחלטה אם להגיש את כתב האישום לבית משפט השלום או לבית המשפט המחוזי, מסורה לשיקול דעתו של פרקליט המחוז לפי חומרת התיק. בנסיבות דנן, נטען כי חומרת התיק מתבטאת בכך שהעותרת היא עורכת דין, שניצלה את זכות ההיוועצות לשם ביצוען לכאורה של העבירות, וכן בהיקף העבירות (שני אישומים).

3.

בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט ר' כרמל ) קבע כי ההחלטה בעניין הטענות המקדמיות תינתן לאחר ניהול התיק ולאחר שיישמעו ראיות בעניין זה (החלטה מיום 12.12.2011). במסגרת דיון שהתקיים בבקשה לגילוי חומר חקירה לפי סעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 ביום 24.1.2012 שבה המדינה והביעה את התנגדותה להעברת הדיון לבית משפט השלום, ובא-כוח העותרת ציין אפשרות של הגשת עתירה לבית משפט זה בנדון. כב' השופטת ר' פרידמן-פלדמן , שלפניה נידונה הבקשה לגילוי חומר חקירה, קבעה כי ככל שבא-כוח העותרת יחליט להגיש עתירה לבג"ץ בנדון, יעשה כן

תוך 30 יום. יצוין כי העתירה שלפנינו הוגשה רק ביום 8.7.2012, יום לפני מועד נוסף שנקבע לדיון בבית המשפט המחוזי. למועד זה לא התייצבו העותרת ובא-כוחה.

4.

העותרת טוענת כי ההחלטה להגיש את כתב האישום לבית המשפט המחוזי ולא לבית משפט השלום חורגת ממתחם הסבירות, ואין בבסיסה כל טעם ענייני. לשיטתה, אם קיים ספק בין שתי אפשרויות שהאחת מהן מקלה יותר עם הנאשם מאשר רעותה, יש להעדיף את החלופה המקלה.

5.

המשיב טוען כי דין העתירה להידחות על הסף, שכן המקום המתאים לבירור טענות העותרת הוא במסגרת הליך הפלילי המתנהל בבית המשפט המחוזי בירושלים, המוסמך לדון גם בטענות של הגנה מן הצדק ובכלל זה טענות הנוגעות לפגמים נטענים בכתב האישום. לשיטתו, בית המשפט ציין כי בכוונתו להכריע בהמשך בטענות המקדמיות שהעלתה העותרת, וככל שהיא תבקש להשיג על החלטה זו בעתיד, תוכל לעשות כן במסגרת ערעור על פסק הדין בהליך הפלילי.

6.

דין העתירה להידחות על הסף מחמת קיומו של סעד חלופי. טענותיה של העותרת ביחס לערכאה שאליה היה צריך להגיש את כתב האישום, כמו גם טענותיה הנוספות בדבר הגנה מן הצדק, מקומן במסגרת ההליך הפלילי ולא בעתירה לבית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק. כפי שציין השופט (כתארו אז) א' גרוניס בבג"ץ 9131/05

ניר עם כהן ירקות אגודה שיתופית חקלאית בע"מ נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 6.2.2006):

"על דרך השגרה ובהיעדר טעמים מיוחדים, סבורים אנו כי דרך המלך להעלאת טענות כנגד הפגמים שנפלו בהגשת כתב אישום (כולל בשלב החקירה) הינה במסגרת ההליך הפלילי גופו. קביעה זו נסמכת על מספר טעמים: ראשית, בדרך זו יימנע הצורך מפיצול הדיון ומניהול שני הליכים נפרדים סביב סוגיות קרובות. פיצול כזה לא רק שאינו רצוי משיקולי יעילות ומטעמי חיסכון במשאבים שיפוטיים, אלא שהוא אף עשוי לגרום לסחבת מיותרת ולהתמשכות בלתי סבירה של ההליך הפלילי [...] שנית, לעיתים קרובות כרוכה השאלה המתעוררת באשר לחוקיות או לסבירות ההחלטה להגיש כתב אישום במחלוקות עובדתיות שונות. לערכאה הדיונית הכלים המתאימים לבירור שאלות עובדתיות ומהיבט זה עדיפה היא על פני בית המשפט הגבוה לצדק. שלישית, יש לזכור כי לרשות הערכאה הדיונית עומד מגוון של אמצעים לטפל בפגמים שנפלו בהגשת כתב האישום. בית המשפט יכול לעשות שימוש בסעדים מתונים ומדתיים שאינם מגיעים כדי ביטולו של כתב האישום. כך למשל, יכול הוא להורות על ביטולם של אישומים ספציפיים או להביא בחשבון בשלב קביעת עונשו של הנאשם את הפגמים שאירעו בהליך הגשת כתב האישום [...]" (שם, בפסקה 5; ראו גם: בג"ץ 5429/12 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה

(לא פורסם, 12.7.2012); בג"ץ 3307/07 משאלי נ' מס ערך מוסף נתניה

(לא פורסם, 25.4.2007)).

כך ככלל, וכך גם בענייננו. גם אם נניח כי טענות העותרת בדבר הערכאה שאליה יש להגיש כתב אישום בנסיבות דנן מעוררות שאלה המצריכה דיון (ראו: מיכל צור (בהנחיית מרדכי קרמניצר) תקנות ההגנה [שעת חרום], 1945 , בעמ' 48 (נייר עמדה של המכון הישראלי לדמוקרטיה, 1999)), הרי שהמקום המתאים להעלותן הוא בבית המשפט הדן בהליך הפלילי. בית המשפט המחוזי ציין בהחלטתו כי בכוונתו ליתן החלטה בטענות המקדמיות שה עלתה העותרת – לרבות שאלת הערכאה שאליה הוגש כתב האישום – לאחר שמיעת הראיות לעניין זה. למותר לציין כי אם יידחו טענות העותרת בנדון, היא תוכל – ככל שתורשע בסופו של יום – להשיג על החלטה זו במסגרת הערעור על פסק הדין בתיק.

7.

בצד האמור, יש לציין כי בהחלטתו מיום 24.1.2012, הנחה בית המשפט המחוזי את בא-כוח העותרת להחליט אם להגיש עתירה בנושא הערכאה שאליה הוגש כתב האישום תוך שלושים יום . דא עקא, שהעתירה שלפנינו הוגשה רק בחודש יולי 2012, למעלה מחמישה חודשים מיום החלטת בית המשפט המחוזי, ויום לפני מועד דיון שנקבע בבית המשפט המחוזי. יוער כי לדיון זה לא התייצבו העותרת או בא-כוחה. בנסיבות אלה, טעם נוסף לדחיית העתירה הוא השיהוי שנפל בהגשתה.

העתירה נדחית אפוא על הסף.