בג"ץ 5332/10 עבדאללה אבו מדיעם נ. מנהל מקרקעי ישראל

השופט א' גרוניס:

1.

לפנינו עתירה למתן צו על תנאי וצו ביניים, אשר עניינה מניעת פינויו של העותר ממקרקעין הנמצאים בגוש 100227 באזור אלערקיב (להלן - המקרקעין ).

2.

המקרקעין נשוא עתירה זו רשומים בבעלות המדינה. העותר, מצידו, טוען כי הוא בעל זכויות במקרקעין אלו, ואף בנה בהם מבנים שונים. על פי הנטען בעתירה, שאלת הבעלות בקרקע תלויה ועומדת בפני בית המשפט המחוזי. עוד מפורט בעתירה, כי המדינה נקטה הליכים שונים, לרבות הגשת כתב אישום נגד העותר בגין עבירות לפי חוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 והוצאת צווי הריסה למבנים הנמצאים במקרקעין. יוער, כי העותר הורשע בביצוע בנייה לא חוקית בקרקע, אך ככל הנראה טרם נגזר דינו. בתגובה להליכים אלה הגיש העותר תובענה לבית משפט השלום בבאר שבע, במסגרתה עתר לקבלת צו מניעה לעיכוב הליכי פינויו מהמקרקעין עד להסדרת סוגיית הבעלות בקרקע או עד לסיום ההליכים בכתב האישום. עוד עתר הוא לקבלת סעד זמני למניעת הפינוי עד להכרעה בתובענה. בית משפט השלום דחה את הבקשה לסעד זמני. העותר הגיש בקשת רשות ערעור על החלטה זו לבית המשפט המחוזי, אשר נדחתה אף היא ביום 11.4.2010 (רע"א 10505-03-10). ביום 20.6.2010 נמסר לעותר צו פינוי מהמקרקעין מטעם המשיב 1. בצו הפינוי מצוין, כי הוא מבוסס על פסק דין שניתן נגד העותר ביום 24.10.2002. מועד הפינוי נקבע בצו לתקופה שבין ה-15.7.2010 לבין ה-15.8.2010. בעתירה שלפנינו מבקש העותר כי נורה למשיבים לנמק מדוע הוחלט על פינויו של העותר מהמקרקעין ומדוע לא הוסדרה עד כה סוגיית הבעלות במקרקעין. עוד מבקש העותר כי יינתן צו ביניים לעיכוב הליכי הפינוי עד לסיום הדיון בעתירה זו.

3.

דין העתירה להידחות על הסף מחמת קיומו של סעד חלופי. על אף שהעותר מנסה לשוות לטענותיו נופך עקרוני, הרי שלמעשה ביסוד העתירה עומדות עילות שאין מקומן בפני בית משפט זה. הטענות אותן מעלה העותר נוגעות להליכים שונים, פליליים ואזרחיים, שהתנהלו (או עודם מתנהלים כיום) ביחס למקרקעין. כך, ביסוד הבקשה למתן צו ביניים עומדת למעשה בקשה לעיכוב ביצועו של צו פינוי שניתן בהתבסס על פסק דין משנת 2002. יוער, כי פסק הדין עצמו לא צורף לעתירה. בית משפט זה אינו הערכאה המתאימה לליבון מחלוקת ביחס לפסק דין שניתן לפני כ-8 שנים. זאת, גם בהתחשב בעובדה כי בעת הזו תלויים ועומדים, ככל הנראה, הליכים שונים נגד העותר, אשר גם בהם נדונה שאלת פינויו מהמקרקעין. גם הטענות המועלות במסגרת העתירה למתן צו על תנאי, אשר נוגעות להתנהלות הרשויות ביחס להסדרת הבעלות במקרקעין, ראויות לבירור במסגרת אחרת. לפיכך, ניתן לומר כי לעותר קיים או היה קיים סעד חלופי בדמות העלאת טענותיו בערכאות המתאימות לכך (ראו למשל, בג"ץ 557/08 עזבון המנוחה שרה כראדי ז"ל נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 15.4.2008) בג"ץ 6330/97 איגוד ערים (נפת אשקלון) נ' שר האוצר (לא פורסם, 6.11.1997)). נעיר, כי המערער לא מציין האם השיג על החלטתו של בית המשפט המחוזי מיום 11.4.2010 בגדר בקשת רשות ערעור לבית מהשפט העליון, אף שלכאורה רשאי היה לעשות כן. מעבר לאמור יוער, כי טענותיו של העותר בדבר זכויותיו הלכאוריות בקרקע נבחנו על ידי בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי במסגרת ההליכים למתן סעד זמני. שתי הערכאות דחו את טענותיו של העותר. בית המשפט המחוזי אף קבע כי הוא פועל בחוסר ניקיון כפיים. בכל מקרה, לא מצאנו כי יש בנימוקי העתירה טעם המצדיק התערבות של בית המשפט הגבוה לצדק.

4.

העתירה נדחית אפוא על הסף מבלי שנתבקשה תגובה.