ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
ע"א 5355/97
בפני: כבוד השופט ת' אור
כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן
כבוד השופט י' גולדברג
המערערת: מדינת ישראל
נ ג ד
המשיבים: 1. לילה מדאח מג'לג'וליה
2. רפעת עודה
ערעור על פסק דין בית המשפט המחוזי בתל אביב מיום 5.6.97 ועל החלטתו מיום 10.11.96 (הנושאת כותרת "פסק דין חלקי בשאלת האחריות") בת"א 867/92 שניתן על ידי כבוד השופט מ' טלגם
בשם המערערת: עו"ד ירון בשן
בשם המשיבים: עו"ד רפאל שרון
פסק דין
השופט ת' אור :
1.עיקרי עובדות המקרה החשובים לעניין זה, אלו הם: המשיב השני ( להלן: עודה ) היה בעבר סייען של כוחות הביטחון בשומרון. הוא גוייס לכוחות המשטרה בשנת 1977. תחילה שרת כשוטר במשטרת קלקיליה שבשומרון, ובשלב מאוחר יותר הועבר לתפקיד אותו מילא במרחב הירקון של משטרת ישראל. כשהועבר למרחק הירקון, עבר להתגורר בג'לג'וליה, שם גר בשכנות למשיבה הראשונה, לילה מדאח ( להלן: המשיבה ).
במסגרת עבודתו כשוטר שרת עודה בתפקידים שונים, התקדם בסולם הדרגות, ובתאריך המקרה, 15.10.88, היה בדרגת רב סמל.
היחסים בין עודה לשכניו בג'לג'וליה, כולל משפחת המשיבה, היו מתוחים. זאת, בשל היותו של עודה סייען של כוחות הביטחון.
לטענת המשיבה ועדים מטעמה, היו נסיונות קודמים של עודה לעשות שימוש בנשק כלפיהם, ואף היו תלונות נגדו בעניין זה למשטרה. בית המשפט המחוזי בחן עדויות אלה, ובא למסקנה שאין לסמוך עליהן. קביעתו היתה, כי לא היו כל תלונות מוקדמות כאמור, וכי במשטרה לא ידעו כלל על המתיחות אשר שררה בין עודה לבין שכניו.
לעודה היו הורים אשר התגוררו בשומרון. הוא התכוון לעזור להם במסיק הזיתים. על רקע איומים על חייו בעבר בהיותו בשטחי יהודה ושומרון ( להלן: השטחים ), פנה בבקשה אל מפקדו שיינתן לו תת-מקלע עוזי ( להלן: תת המקלע ) לצרכי הגנה עצמית. מפקדו, סגן ניצב רחמים דורל, אישר את הבקשה (ראו הודעת סנ"צ דורל נ11/).
ביום 8.10.88 נעשה ניסיון לפגוע בעודה, כששלושה רעולי פנים שרפו את מכוניתו שחנתה במטע זיתים.
ביום המקרה, 15.10.88, ירה עודה בתת המקלע ופגע במשיבה ובשני בניה. שני הבנים מצאו את מותם כתוצאה מירי זה, ולמשיבה נגרמה נכות בשיעור 65% לצמיתות. בגין מעשים אלה הורשע עודה בעבירות של הריגה וניסיון לרצח, ודינו נגזר ל13- שנות מאסר.
2.המשיבה הגישה נגד עודה והמדינה תביעת נזיקין, בה תבעה שיפצוה על כל נזקיה עקב הפגיעה בה ביריות שנורו על ידי עודה בנשק שקיבל מן המדינה. בית המשפט קבע את אחריותם בנזיקין הן של עודה והן של המדינה, ופסק למשיבה פיצויים בסכום של 1,216,595 ש"ח, בצירוף הוצאות ושכר טרחת עורך דין.
ערעור המדינה בפנינו הוא על חיובה לפצות את המשיבה, ולחלופין על גובה הפיצויים בהם חוייבה.
3.כנזכר לעיל, במשטרה לא ידעו כלל על מתיחות כלשהי ביחסים שבין עודה לבין אחרים מתושבי ג'לג'וליה. תת המקלע ניתן לו ככלי הגנה, כדי לאפשר לו לסייע להוריו הגרים בשטחים במסיק הזיתים. בית המשפט המחוזי קבע כממצא כי היו איומים על חייו של עודה. בית המשפט אף קבע מפורשות, כי:
"אין ספק שנשק להגנה עצמית של שוטר, מה גם סייען שקיבל על עצמו משימה שנואה על סביבתו (אך חיונית למדינה המעסיקה) - הוא בגדר הכרח לא יגונה".
על אף זאת, קבע בית המשפט שהיתה התרשלות מצד מפקדיו של עודה כשנתנו לו את תת המקלע. כך, משום שמעשה יריות עם תת המקלע על ידי עודה על המשיבה וילדיה, היה צפוי, ועל מפקדיו של עודה היה להביאו בחשבון.
מאמירות שונות בפסק הדין ניתן להבין, שבית המשפט סבר שלא היה מקום ליתן לעודה נשק אוטומטי מסוג תת-מקלע בהסתמך על מספר נימוקים: א. לא הוכח שעודה עבר אימון מספיק לשימוש בנשק מסוג תת-מקלע, ולא הוכח שהודרך והונחה בהוראות מתאימות שלא להשתמש בנשק מחוץ למסגרת מילוי תפקידו אלא להגנה עצמית בלבד; ב. על אף שלא היה לאנשי המשטרה שמץ מידע שיש יחסים מתוחים בין עודה לשכניו בג'לג'וליה, היה על המשטרה להניח זאת על רקע היותו של עודה סייען של כוחות הביטחון. על רקע זה, היה עליהם לצפות שעודה עלול לעשות שימוש לא אחראי בתת המקלע בריבו עם שכניו; ג. היו לעודה שני אקדחים ולא היו צורך והצדקה ליתן בידו בנוסף לכך נשק אוטומטי, אשר השימוש בו מסוכן יותר. מסכם בית המשפט, בעמוד האחרון של פסק דינו, את עמדתו בדבר רשלנות מפקדי המשטרה:
"נשארת בעינה הקביעה שמסירת נשק אוטומטי לשוטר סייען זה לצרכי הגנה עצמית, ללא אימון וללא הכשרה ופיקוח שלא ייעשה בו שימוש בלתי אחראי בתנאי המצוקה שבהם הוא נתון (לידיעת מפקדיו) - הוא מעשה רשלני".
הנה כי כן, מסקנת בית המשפט היא, שהיה על מפקדי המשטרה לצפות מצד עודה שימוש בלתי אחראי בתת המקלע, שלא לצרכי הגנה עצמית, בין אם משום נסיבות אליהן הוא עתיד להקלע כסייען של כוחות הביטחון, בין אם משום שלא עבר הכשרה מספיקה ביחס לאופן השימוש בתת המקלע, ובדבר אמצעי זהירות הנדרשים קודם שימוש בו.
4.המחלוקת בין הצדדים נעוצה בשאלה, האם היתה התרשלות מצד מפקדי המשטרה. לעניין זה, השאלה היא האם במסירת הנשק לעודה היה משום סטיה מסטנדרט הזהירות הסביר, הנדרש בנסיבות העניין (ראו פסק דינו של השופט ברק בדנ"א 1740/91 בנק ברקליס דיסקונט בע"מ נ' פרוסט , פ"ד מז(5) 31, בפיסקאות 4-2). לדעתי, נימוקיו של בית המשפט קמא למסקנה כי אמנם היתה התרשלות במקרה דנן, אינם יכולים לעמוד. מסקנתי היא, כי לא הוכחה התרשלות במקרה זה. את נימוקי למסקנה זו אפרט להלן.
5.העדר הדרכה מספקת . עודה היה שוטר משך 11 שנים עד קרות הארוע. במהלך תקופה זו מלא את תפקידיו השונים כהלכה, לשביעות רצון מפקדיו, מבלי שהיה בהתנהגותו ללמד או להעיד על אפשרות שיתנהג שלא בצורה ההולמת שוטר. כך ניתן ללמוד מעיון בצרור גליונות הערכה שניתנו לעודה במהלך שירותו כשוטר. ניתן ללמוד מגליונות הערכה אלה, גם על שורה של תפקידים אשר מילא כשוטר, כולל תפקידים אשר במסגרתם נדרש להחזיק כלי נשק שונים. בנסיבות אלה, קיימת הנחה שעודה עבר כאיש משטרה אימונים מתאימים לשימוש בכלי נשק, כולל תת-מקלע. באין ראיה לסתור, לא היה מקום שבית המשפט יסבור שמא לא היה לעודה ידע מספיק בשימוש בתת-מקלע.
בלאו הכי, השימוש האסור שעשה עודה בתת המקלע, כשירה על המשיבה איננו תוצאה של אי ידיעה, או אי ידיעה מספקת, של אופן השימוש בתת-מקלע. להיפך, פגיעתו במשיבה ובילדיה צלחה דווקא בשל ידיעתו כיצד לעשות שימוש בנשק.
אין גם לייחס למפקדיו של עודה שלא אימנוהו ולא הסבירו לו את הסיכון של ירי מתת-מקלע, או על האיסור לעשות בו שימוש במסגרת סכסוכים פרטיים. אין שמץ ראיה בכיוון זה, וניתן להניח שהדרכה והסברים בדבר כללי הזהירות הנדרשים ניתנים לשוטרים במסגרת אימוניהם. וגם זאת, לא העדר הדרכה או הסבר כאמור הוא שגרם למעשי הירי החמורים של עודה. לא אי ידיעה על הסיכון שבשימוש בתת-מקלע גרם ליריות עודה במשיבה. היריות נורו בה ובילדים במכוון על מנת לפגוע בהם.
על סמך האמור לעיל, לא הוכח, לדעתי, שעודה לא קיבל במסגרת תפקידו במשטרה אימון ותרגול מתאימים על דרך השימוש בתת-מקלע או שלא הוזהר בפני הסיכון של שימוש בכלי נשק זה. אלה בודאי היו נהירים לו, כלכל שוטר סביר. מכל מקום, אין בין העדר אימון ואזהרה כאמור לבין קרות המקרה כל קשר סיבתי: מעשה הירי היה מעשה מכוון, ולא תוצאה של חוסר ידע להשתמש בתת המקלע או חוסר ידע על הסיכון שביריות עמו כלפי אנשים.
6.הסכסוך בין עודה לבין שכניו .
בית המשפט המחוזי חזר וציין את העובדה שעודה התגורר בסביבה עויינת לו וכי בשל כך המשטרה צריכה היתה למנוע ממנו את ההחזקה בתת המקלע. לעניין זה יש לחזור ולהדגיש, שלא היה למשטרה כל מידע על סכסוך כלשהו שהיה קיים בין עודה לבין שכניו או אחרים הגרים בג'לג'וליה. לא היתה גם ידיעה כלשהי על נטיה מצד עודה להשתמש באלימות. כל עוד לא היה מידע כזה למשטרה, על פיו קיימת סכנה מיוחדת של שימוש בנשק על ידי עודה בסכסוך עם אחרים, לא נראה הדבר סביר שיימנע משוטר במשטרת ישראל להחזיק בנשק, רק בשל כך שקיימת אפשרות תאורטית שהוא ישתמש בו שימוש לא ראוי. אכן, ניתן לומר, שלא היה למפקדיו של עודה במשטרה כל יסוד לחשוד או לצפות שעודה יעשה בתת המקלע שימוש לפתרון סכסוך עם שכניו, או כי יעשה בו שימוש לא ראוי אחר. בנסיבות אלה, מעשי רצח או הריגה מכוונת על ידי עודה לא היה במיתחם הציפיות הסבירה של מפקדי עודה במשטרה.
ברוח זו פסק השופט אשר בע"א 755/76 משמר, חברה לשמירה, ביטחון ושירותים בע"מ נ' מלחם ואח' (פ"ד לג(2) 656), בו היה מקרה של התרשלות במתן נשק:
"קיימת התרשלות במתן נשק לאדם בניגוד להוראות. אך לא תיתכן צפיות לרצח אלא אם היתה ידיעה ממשית על סיכון שכזה ואין נפקא מינה לפי איזה משלושת המבחנים שבפסיקה נלמד עליו ...".
ובדומה לכך גם ע"א 350/77 כיתן בע"מ נ' וייס ואח' (פ"ד לג(2) 785), שם אומר השופט שמגר:
"בהעדר ידיעה על כוונות אלימות כלפי אנשים אשר להם רוחש מי שמחזיק בנשק טינה או שנאה, אין לדורש ציפיה מראש של האסון ואין לראות קשר סיבתי בין ההתרשלות שהתבטאה בחוסר הפיקוח הנאות על הנשק" (בעמוד 805).
(ראו גם ע"א 796/80 אוחנה נ' אברהם , פ"ד לז(4) 337, שם מובאים הציטוטים הנ"ל).
בצדק, טוען בא כוח המדינה בסיכומיו בכתב, כי מודל האחריות שיצר בית המשפט המחוזי הוא ש:
"המשטרה חייבת לצפות שרס"ל משטרה בעל ותק של 11 שנות שירות מהימן שבמהלכן החזיק בכלי נשק שונים ללא כל הסתבכות, שמסרה לו נשק להגנה עצמית מפני רוצחים, שאכן איימו על חייו, ישתמש בנשק זה שימוש רצחני כלפי שכניו במסגרת סכסוך, שאודותיו לא ידעה דבר".
אין לקבל מודל זה של אחריות חמורה. עובדות המקרה לא הצביעו על סיכון שעודה יעשה שימוש בנשק שניתן לו שלא לצרכי המטרה לשמה ניתן לו - להגנה מפני מבקשי נפשו. באין חשש לסיכון כזה, אין לייחס רשלנות לאחראים למתן הנשק לעודה.
7.הצורך במסירת תת-מקלע . במסגרת תפקידו נמסרו לעודה לא אחת נשק שהסיכון שבשימוש בו הינו רב. ההנחה היא, ככלל, שמתן נשק לשוטר, כמו גם לחייל, במסגרת תפקידם או להגנתם, הינו מוצדק. לא אחת נדרשים הם, ואף חייבים, לשאת נשק במסגרת מילוי תפקידם. רק אם קיימות נסיבות הקשורות באופיו או במצב בריאותו, הגופנית או הנפשית, של שוטר או חייל, או אם קיימות נסיבות מיוחדות אחרות המצביעות על הסיכון במתן נשק לידיו, רק במקרה כזה תהיה זו התרשלות במתן נשק לידיו. על פי הידוע למפקדו של עודה, לא התקיימו נסיבות כאלה בענייננו. אם היתה אינדיקציה כלשהי בנסיבות המקרה לעניין מתן נשק בידיו של עודה, היתה זו דווקא בכיוון מתן נשק בידו כדי שיוכל להתגונן בפני מבקשי רעתו, אשר כבר איימו עליו בעבר.
סיכומה של נקודה זו הוא, שלא היתה כל עילה למפקדיו של עודה להימנע ממתן נשק בידו. השימוש שעשה בתת המקלע כשירה במשיבה ובילדיה היה מעשה בלתי צפוי, אשר מפקדיו לא יכלו באופן סביר להביאו במסגרת שיקוליהם.
8.בית המשפט המחוזי הזכיר גם שלא היתה הצדקה ליתן לעודה את תת המקלע נוכח זאת שהיו לו שני אקדחים - אקדח שירות ואקדח פרטי ברישיון. תת-מקלע הינו כלי נשק אפקטיבי ומרתיע יותר מאקדח. יתכן שמטעם זה ביקש עודה, וניתן לו, כלי נשק נוסף זה. על רקע זה, ונוכח האיומים על חייו של עודה, איני סבור שמתן תת המקלע לו, על אף שהיו לעודה שני אקדחים, היה מעשה של חוסר זהירות.
לכך יש להוסיף, שאין לתלות את הפגיעה הקשה במשיבה במתן תת המקלע לעודה. מבחינת הקשר הסיבתי לאירועי המקרה, מה לי תת-מקלע ומה לי אקדחים. משהחליט עודה לפגוע פגיעה מכוונת במשיבה ובילדיה, יכול היה לעשות כן בין בשני אקדחיו ובין בתת המקלע. לפיכך, לא מתן תת המקלע לעודה הוא שגרם לנזקה של המשיבה, אלא רצונו של עודה לפגוע בה ביריות מנשק חם. אם לא היה לו תת-מקלע, סביר להניח שהיה יורה במשיבה באקדחים שעמו.
9.על סמך כל האמור לעיל, דין ערעור המדינה להתקבל, מבלי צורך שנדרש לשאלת גובה הפיצויים. פסק דינו של בית המשפט המחוזי, בו חוייבה המדינה לפצות את המשיבה, מתבטל, ותביעת המשיבה נגד המדינה נדחית. בנסיבות המקרה המיוחדות, אין צו להוצאות.
ש ו פ ט
השופטת ט' שטרסברג-כהן :
אני מסכימה. ש ו פ ט ת
השופט י' גולדברג :
אני מסכים. ש ו פ ט
הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ת' אור.
ניתן היום, יב' באב התשנ"ח (4.8.98).
ש ו פ
ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט
העתק
מתאים למקור
שמריהו
כהן - מזכיר ראשי
עכב/
97053550.
E05