בג"ץ 539/01 אביבה שוסטר נ. כונס הנכסים הרשמי

המבקשים הגישו בקשה למתן ארכה להגשת ערעור על פסק הדין של רשם בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט גרשון). פסק הדין דחה את בקשת המבקשים המבקשים להכריז עליהם כפושטי רגל. המבקשים הגישו את בקשתם להארכת מועד ביום 21.9.00, בחלוף למעלה מחודשיים מהמועד הקבוע בחיקוק.

המבקשים הסבירו כי סמוך למועד מתן פסק הדין "החלו עבריינים שנשכרו על ידי הנושים לאיים על חייהם דבר שהוביל לידי כך שהמבקשים נאלצו להסתתר ולנתק כל קשר עם כל הסובבים אותם על מנת להימלט מן הנושים".

המשיב מתנגד להארכת המועד. לשיטתו, המניעה שהובילה לניתוק הקשר בין המבקשים לבין באי כוחם התקיימה "בחודשים אוגוסט עד אוקטובר 2000. הבקשה להארכת מועד הוגשה רק בסוף ינואר, לאחר שפג מועד הגשת הערעור ועל אף שכבר מספר חודשים לפני כן חזרו המבקשים ויצרו קשר עם עורך דינם". המשיב מוסיף ומסביר כי "טענת המבקשים... הינה טענה בעלמא שאינה הולמת את מציאות החיים במדינת ישראל ואינה מבוססת על מסמכים כלשהם, למעט תצהיר כללי ולאקוני עליו חתומים המבקשים".

אפשרתי למבקשים להגיב על דברים אלה, תוך קביעה שהתגובה תלווה בתצהיר. כן התבקשו המבקשים להסביר מדוע לא הוגשה הבקשה לארכה בתוך התקופה להגשת הערעור, ומתי נוצר הקשר עם בא כוחם.

המבקשים הגישו תגובה. תגובתם חזרה על הנוסחה הכללית, לפיה החלו האיומים בסמוך למועד מתן פסק הדין. לצד זה ציינו המבקשים כי טענות המשיב הן טענות מופרכות "פרי דמיונו של ב"כ המשיב". התגובה לא נתמכה בתצהיר.

בקשה להארכת מועד אינה יכולה להמריא רק משום שהיא נשענת על טעם לכאורי ממשי, בעוד בפועל היא נטולת תשתית עובדתית. מענה קשה, המלווה בביטויים מופרך או דמיוני, אינו יכול לשמש תחליף הולם לדיון ענייני. עיון בתגובה מגלה כי המבקשים עוד "לפני חלוף המועד להגשת הערעור, היו [המבקשים] בקשר עם ב"כ ושוחחו עמו ואף קיימו עמו פגישות בעניין בקשר לערעור". גם לשיטת המבקשים (שלא נתמכה בתצהיר נוסף), רק לאחר מכן, בסוף חודש אוקטובר, למעלה מחודש לאחר מתן פסק הדין, חל נתק נוסף בין המבקשים לבין בא כוחם.

במצב דברים זה, יכולים היו המבקשים להגיש את הערעור במועד. מתברר כי בניגוד לרושם הכללי שהתקבל מתצהיר המבקשים הם עמדו בקשר עם בא כוחם במהלך החודש העוקב למתן פסק הדין. גם אם הטיוטה הוכנה רק בסוף חודש אוקטובר, ניתן היה להקדים תרופה למכה. המבקשים היו יכולים לבקש הארכה של המועד בתוך התקופה להגשת הערעור. זאת ועוד, הם יכולים היו להודיע לב"כ המשיב על כוונתם לערער. כידוע,

"הודעתו של בעל דין לצד שכנגד על כוונתו להגיש ערעור, הוכרה כטעם מיוחד להארכת המועד להגשת ערעור, כיון שיש בה כדי לשלול התגבשותה של "מעין חסינות" מפני המשך ההליכים" (בש"א 2108/99 - עזבון המנוח סמואל ואח' נ' אלינא אוריאלי , תקדין עליון בכרך 2000 (1), 487); בש"א 3553/95 ורדה ווהבה נ' שאלתיאל טסה ; ע"א 3763/95 ד"ר סוזי פלורו נ' לאה ננס ).

לא זה המצב כאן. המבקשים ישבו על הכלים. הם, או בא כוחם, לא פנו למשיב. יתר על כן הם לא ניצלו את ההזדמנות שעמדה לרשותם להגשת ערעור, וההמתנה "לרגע האחרון" עומדת להם כעת לרועץ.

המבקשים מוסיפים ואומרים כי "הן הערעור והן הבקשה להארכת מועד להגשתו הוגשו באיחור קל בלבד, בן פחות מ3- חודשים". על הערכה זו ניתן לחלוק. בית משפט זה העיר כי "ההענות להן [לבקשות דחייה] משבשת את סדרי עבודתם של בתי המשפט ופוגעת בצדדים עצמם... על השופט לנקוט ביד רמה בנצחו על מהלך המשפט ולהימנע מדחיות" (רע"א 425/98 מאיר נקי נ' פרוש ). "תהליך עשיית הצדק איננו שייך רק למתדיין בודד במנותק מהאינטרסים של יריביו וזכות הגישה לבית המשפט אינה כוללת בחובה את הכוח לפגוע מעבר למידה הראויה באינטרסים לגיטימיים של בעל הדין שכנגד" (רע"א 83/01 טובה וייס נ' יוסף מרדכי ).

סוף דבר, למבקשים היה "טעם מיוחד". הטעם הוא עובדת היותם נתונים תחת אילוץ, עקב איומי נושים. ואולם טעם מיוחד זה אינו נקשר לשיהוי שבהגשת הערעור, הן בתקופה הסמוכה למתן פסק הדין והן לאחר מכן. יתר על כן, המבקשים יכולים היו להודיע למשיב על כוונתם לערער. הם לא עשו כן.

אשר על כן אני דוחה את הבקשה.