ב בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים
ע"פ 545/99
ע"פ 4062/99
בפני: כבוד השופט א' מצא
כבוד השופט י' קדמי
כבוד השופט ע' ר' זועבי
המערער בע"פ 545/99
והמערער 2 בע"פ 4062/99:
דודו סבג
המערער 1 בע"פ 4062/99: נדב סבג
נ ג ד
המשיבה בע"פ 545/99
ובע"פ 4062/99: מדינת ישראל
ערעור על גזר דינו של בית המשפט
המחוזי בבאר-שבע מיום 8.12.98
בת.פ 8043/98 שניתן על ידי כבוד
השופטת רויטל יפה-כ"ץ
תאריך הישיבה: י"א בתשרי התשנ"ט (21.9.99)
בשם
המערער ים: עו"ד קאזיס חיים
בשם
המשיב ה: עו"ד אורי כרמל
בשם שירות המבחן: גב' זהבה מור
פסק-דין
השופט י' קדמי:
1. פתח דבר
בפנינו שני ערעורים שהדיון בהם אוחד. בע"פ 545/99, מערער דודו סבג (להלן: המערער) כנגד גזר הדין שנגזר עליו בבית המשפט המחוזי בבאר-שבע (ת.פ. 8043/98), לאחר שהורשע על פי הודאתו - בעקבות הסדר טיעון - בעבירות של גניבת 8 רובים משני בסיסי צה"ל, החזקתם, הובלתם שלא כדין וסחר בהם, שבא לכלל ביטוי במכירת ארבעה מהם לקונה אלמוני. בגין עבירות אלו גזר עליו בית המשפט המחוזי תשע שנים מאסר; וטענתו היא, כי בית המשפט החמיר עמו יתר על מידה.
בע"פ 4062/99, מערערים המערער ואחיו, נדב סבג (להלן: המבקש), כנגד החלטתו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (ב.ש. 200050/99 בת.פ. 8043/98) בדבר חילוט מכונית, שנרכשה בחלק מן הכסף שקיבל המערער תמורת מכירתם של ארבעה מהרובים שבגניבתם הורשע ואשר נרשמה על שם המבקש (להלן: המכונית). טענתם המרכזית של המערער והמבקש היא, כי בית המשפט לא היה מוסמך להורות על חילוט המכונית על פי הוראותיו של סעיף 39(ב) לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) כפי שעשה. זאת, משום שהמכונית לא ניתנה "כשכר בעד ביצוע העבירות" בהן הורשע המערער; ולקנייתה "לא היה כל קשר לביצוע העבירה".
2.הערעור כנגד חומרת העונש
כמפורט בכתב האישום, המערער נכנס שלא כדין לשני בסיסי צה"ל - אותם הכיר ממסגרת שירותו - בשתי הזדמנויות שונות, על מנת לגנוב נשק. בהזדמנות הראשונה גנב שני רובי M-16 , שהוחזקו ברשותם של חיילים לאחר ששבר את המנעולים שבהם היו נעולים; ובהזדמנות השניה גנב שישה רובי M-16 מכיתת לימוד.
מאוחר יותר מכר המערער ארבעה מן הרובים הנ"ל תמורת 20,000 ש"ח; ואילו ארבעת הרובים הנותרים נעלמו - לטענתו - מן המקום שבו הסתירם.
על פי הסדר הטיעון שמכוחו הודה המערער, סוכם כי התביעה תטען לעונש של 10 שנות מאסר ואילו הסניגוריה תטען לעונש קל יותר.
לבקשת הסניגור הוגש לבית המשפט המחוזי תסקיר של שירות המבחן, ממנו מסתבר: כי אביו של המערער מכור לסמים ובעל עבר פלילי ושניים מאחיו ריצו בעת עריכת התסקיר ענשי מאסר; ואילו המערער הצליח שלא להסתבך בפלילים, למד עשר שנים והתגייס לשירות סדיר, ממנו שוחרר בעקבות עריקה על רקע הסירוב להכיר בו כ"חייל בודד". לאחר שחרורו התדרדר המערער לצריכת סמים; ולטענתו ביצע את העבירות שבהן הורשע בשל מצבה הכלכלי הקשה של משפחתו. המערער הביע חרטה על המעשים שעשה וביקש שלא למצות עמו את הדין ולאפשר לו לחזור לאורח חיים תקין.
בגזר הדין עימת בית המשפט המחוזי את נסיבותיו האישיות של המערער כנגד חומרת העבירות שבהן הורשע, תוך הדגשת הסיכון הכרוך בהן לבטחון המדינה והציבור; ולאחר ששקל "את תקנת היחיד מול תקנת הרבים" - בלשונו - גזר על המערער 9 שנים מאסר לריצוי בפועל.
בטיעונו בפנינו הדגיש הסניגור המלומד את ההשלכות הקשות שתהיינה לתקופת מאסר ממושכת על המערער, שהצליח במשך שנים ארוכות שלא להיגרר אחרי בני משפחתו השקועים בפלילים; וביקש מאתנו לקצר את תקופת המאסר, באופן שהמערער יוכל להתמודד עם ההשלכות האמורות ולחזור לחיים הגונים וישרים.
לא נוכל להיעתר לסניגור. בית המשפט המחוזי יישם במקרה דנן את פסיקתו של בית משפט זה, לפיה יש להתייחס בחומרה רבה לעבירות הקשורות בגניבת נשק מן הסוג שגנב המערער והעמדתו לרשותם של אלמונים, שאינם נתונים לפיקוח. במקרה דנא מתווספת לחומרת העבירות, העובדה שהמדובר בחדירתו של חייל לשעבר לבסיסי צה"ל שהיו מוכרים לו מתקופת שירותו. בנסיבות הענין, אין לומר שבית המשפט המחוזי החמיר עם המערער במידה המצדיקה את התערבותה על ערכאת הערעור והערעור כנגד גזר הדין נדחה.
3.הערעור כנגד החלטת החילוט
כאמור, המערער מכר ארבעה מהרובים שגנב ובחלק מן התמורה רכש את המכונית שנרשמה על שם המבקש; ואין מחלוקת על כך, שהמבקש ידע מה מקור הכסף ששימש לרכישת המכונית.
בית המשפט המחוזי הורה על חילוט המכונית בהתאם להוראות סעיף 39(ב) לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש], תשכ"ט1969- (להלן: הפקודה). זאת, על רקע הקביעות הבאות: ראשית - כי הכסף שקיבל המערער תמורת הרובים מהווה "חפץ" שניתן "כשכר בעד ביצוע עבירה", כאמור בסעיף 39(ב) האמור; ושנית - כי אין נפקא מינה "שהכסף שינה את צורתו משטרות של 100 ש"ח לרכב".
עמדתו של בית המשפט המחוזי, לפיה היה מוסמך להורות על חילוט המכונית מכח הוראותיו של סעיף 39(ב) לפקודה, אינה מקובלת עלי; ולהלן עיקרי עמדתי:
א.הסעיפים הנוגעים לעניינו הם הסעיפים 32(א) ו39- (א) ו-(ב) לפקודה, שזו לשונם:
32.
סמכות לתפוס חפצים
(א) רשאי שוטר לתפוס חפץ, אם יש לו יסוד סביר להניח כי באותו חפץ נעברה, או עומדים לעבור, עבירה, או שהוא עשוי לשמש ראיה בהליך משפטי בשל עבירה, או שניתן כשכר בעד ביצוע עבירה או כאמצעי לביצועה.
39.
צו חילוט
(א) על אף האמור בכל דין, רשאי בית המשפט, בנוסף על כל עונש שיטיל, לצוות על חילוט החפץ שנתפס לפי סעיף 32 או שהגיע לידי המשטרה כאמור בסעיף 33, אם האדם שהורשע במעשה העבירה שנעשה בחפץ או לגביו הוא בעל החפץ; דין צו זה כדין עונש שהוטל על הנאשם.
(ב) ניתן חפץ כשכר בעד ביצוע עבירה או כאמצעי לביצועה ולא חל עליו אחד התנאים האחרים האמורים בסעיף 32, לא יחולט אלא אם החפץ ניתן מאת בעליו, או מאת המחזיק בו כדין, או על דעתו, כשכר בעד ביצוע העבירה שעליה הורשע הנידון, או כאמצעי לביצועה, או בעד ביצוע עבירה אחרת הקשורה בעבירה שבה הורשע הנידון, או כאמצעי לביצוע העבירה האחרת; ואין נפקא מינה אם ביצע הנידון את העבירה האחרת ואם לאו, ואף אם לא נתכוון לבצעה.
ב.סעיף 39(ב) לפקודה, מדבר בחפץ שניתן "כשכר בעד ביצוע עבירה או כאמצעי לביצועה ולא חל עליו אחד התנאים האחרים האמורים בסעיף 32"; וכאמור, בית המשפט המחוזי סיווג את המכונית כחפץ שניתן "כשכר בעד ביצוע עבירה".
עמדה זו אינה מקובלת עלי. המכונית לא ניתנה
למערער כ" שכר בעד ביצוע " עבירת הגניבה, אלא - נרכשה על ידו בתמורה שהפיק ממכירת הרובים, שלל הגניבה שביצע; ובתור שכזו דינה בהקשר הנדון כאן כדין הרובים עצמם (כפי שקבע בית המשפט המחוזי). אכן, על דרך המטפורה, ניתן לכנות את שלל הגניבה - הרובים - כ"שכרו" של הגנב. ברם, לשון החוק מדברת בחפץ שניתן כשכר בעד ביצוע עבירה (ראה: דברי ההסבר להצעת חוק לתיקון דיני העונשין (שכר עבירה), תשכ"ט1969-); והשלל לא ניתן לגנב כ"תשלום" עבור ביצוע הגניבה, אף שהוא מהווה את "פירותיה". השגת חפץ בגניבה, אינה שקולה כנגד קבלת שכר בעד ביצועה. כאמור, המכונית היא "חליפתו" של השלל ודינה כדינו. השלל אינו בא בגדר שכר שניתן בעד ביצוע הגניבה ; ועל כן לא ניתן לחלטו עפ"י הוראות סעיף 39(ב) לפקודה. כזה חייב להיות גם דין תמורתו (המכונית).
גם הוראת החילוט הקבועה בסעיף 39(א) לפקודה אינה חלה לגבי המכונית. זאת, בשל כך שדינה כדין הרובים שנגנבו; ובתור שכזאת, המערער אינו "בעליה" כאמור בסעיף 39(א) הנ"ל. חפץ שנגנב אינו הופך להיות רכושו של הגנב; ולא בכדי, על כן, אין הוא נתון לחילוט, המהווה "עונש" המוטל על הגנב. חילוט על פי טיבו, מכוון לפגוע בזכות קניינית של העבריין ; וזה אינו קונה "זכויות" קנייניות בשלל שהוא משיג בעבירה שהוא מבצע. תשומת הלב בהקשר זה לתנאי הקבוע בסעיף 39(ב) לפקודה לפיו צריך שהחפץ המיועד לחילוט ינתן "מאת בעליו, או מאת המחזיק בו כדין"; לאופיו העונשי של החילוט ראו: ע"פ 1982/93 בל"ל נ' מ"י , פ"ד מח(3) 238; וע"פ 344/88 אולמן נ' מ"י , פ"ד מד(3) 27.
ג.מה יעשה אם כן ב"שלל" של גניבה (ובחליפיו)? נראה כי התשובה לשאלה זו מקופלת בהוראות הסעיפים 34-37 ו42- לפקודה; כאשר בנסיבות המקרה דנא מצוי הפתרון בהסדר הקבוע בסעיף 34 לפקודה מכח ההוראה שבסעיף 37 לפקודה, וזאת לאור העובדה שהמכונית - המהווה, כאמור, "חליפה" של הרובים שנגנבו על ידי המערער - לא הוגשה כראיה במשפט (ראו בהקשר זה: ע"פ 562/78 שם טוב נ' מ"י , פ"ד לד(2) 477).
וזה הנוסח של שני הסעיפים האמורים:
34.מסירת התפוס לפי צו
על פי בקשת שוטר שהוסמך לכך על ידי קצין משטרה בדרגת מפקח משנה או בדרגה גבוהה מזו דרך כלל או לענין מסויים (להלן - שוטר מוסמך), או על פי בקשת אדם התובע זכות בחפץ, רשאי בית משפט שלום לצוות כי החפץ יימסר לתובע הזכות או לאדם פלוני, או שינהגו בו אחרת כפי שיורה בית המשפט - הכל בתנאים שייקבעו בצו.
37.חפץ שלא הוגש כראיה
הוגש משפט ולא הוגש החפץ כראיה לבית המשפט, הרי אם היה המשפט נגד אדם על עבירה שעבר באותו חפץ או לגביו, רשאי בית המשפט לצוות כאמור בסעיף 34; לא ניתן צו לפי סעיף 34 או שלא היה המשפט נגד אדם על עבירה כאמור, תחזיר המשטרה את החפץ לאדם שמידיו נלקח.
על המדינה היה, איפוא, לפנות אל בית משפט המחוזי בבקשה לצוות מה ייעשה במכונית, בהתאם להוראות הסעיפים 37 ו34- לפקודה. המדינה לא נהגה כך; ואין מנוס, על כן, מלבטל את החלטת החילוט שנתן בית המשפט המחוזי. עם זאת, בנסיבות הענין, רשאית תהיה המדינה המדינה לחזור ולפנות אל בית המשפט המחוזי בבקשה להורות מה ייעשה במכונית כאמור לעיל; ולמערער ולמבקש שמורה כמובן הזכות להציג במסגרת הדיון בבקשה את עמדתם.
ש ו פ ט
השופט א' מצא :
אני מסכים.
ש ו פ ט
השופט ע' ר' זועבי:
אנוכי מצטרף לפסק דינו של חברי השופט קדמי, על שני חלקיו, הן לעניין דחיית הערעור על גזר הדין והן לעניין החלוט.
באשר לעניין החלוט, ראוי להביא, במלואם, את דברי ההסבר להצעת החוק לתיקון דיני העונשין (שכר עבירה) תשכ"ט 1969, ואשר פורסמו בהצעות חוק תשכ"ח עמ' 324. בדברי המבוא נאמר:
"בתיק ב"ש 275-276-277/67, חאטים, חאטים ופדילי נ. מדינת ישראל (טרם פורסם), נתברר מקרה שעם לכידתם של עבריינים נתפסו ברשותם מלבד החפצים הקשורים בביצוע העבירה גם כסף שניתן להם כשכר בעד העבירה שנתבקשו לבצע בתחומי ישראל.
בית המשפט העליון קבע כי החוק הקיים אינו חל על שכר עבירה ועל כן אין בית המשפט יכול לצוות על חילוטו והמדינה חייבת להחזירו לנאשמים.
החוק המוצע בא לתקן את המצב בעניין זה, ולהקנות למשטרה סמכות לתפוס גם חפץ שהוא שכר עבירה בלבד או אמצעי לביצועה..." (ההדגשה שלי ע' ר' זועבי)"
ובעמ' 325 ודברי ההסבר לסעיף 3 נאמר:
" שלא בחלוט חפצים שנעברה בהם עבירה או שהם ראייה במשפט, המחולטים רק אם העבריין שהורשע הוא בעל החפץ , שכר העבירה ניתן לחילוט, אף שהעבריין לא זכה בבעלות חוקית בחפץ, שכן הוא נרכש שלא כדין , אולם לפני שיחולט יש להוכיח שהחפץ נמסר לעבריין מאת הבעלים או המחזיק בו כדין או על דעתם." ( ההדגשה שלי ע' זועבי)
נראה לי שדברים אלה מהווים ראייה חשובה ואף ניצחת לצדקת עמדת חברי.
ש ו פ ט
ניתן היום, כא בכסלו תש"ס (30.11.99).
ש ו פ ט ש ו פ ט ש
ו פ ט
העתק מתאים למקור
שמריהו
כהן - מזכיר ראשי
99005450.
H04