בג"ץ 5504/00 שובל רגינה נ. מדינת ישראל

עיקר עניינה של עתירה זו היה בשאלת סמכותו של בית הדין הרבני האזורי לדון בתביעת המשיב 3 לקבלת המשמורת על שני ילדי בני הזוג. בהנחיית בית-משפט זה הגישה העותרת ערעור על פסק-דינו של בית הדין הרבני האזורי. הערעור סב, ראשית, על החלטת בית הדין האזורי בשאלת הסמכות, ושנית, על הכרעת בית הדין האזורי בתביעת המשמורת לגופה. עד שהגיע הערעור לשולחנו של בית הדין הרבני הגדול פסק בית המשפט המחוזי בחיפה, בקבלו ערעור של המשיב 3 על החלטת בית המשפט לענייני משפחה, כי הסמכות להכריע בעניין משמורתם של הקטינים נתונה לבין הדין הרבני האזורי. לנוכח הכרעה זו קבע בית הדין הרבני הגדול (בהחלטתו מיום 5.6.01) כי "אין מקום לדיון בערעור" שלפניו. ככל שהמדובר בערעור על החלטת בית הדין הרבני האזורי בשאלת הסמכות, צדק בית הדין הגדול בהחלטתו. להשלמת התמונה נוסיף, כי בקשת העותרת למתן רשות ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי נדחתה בהחלטת המשנה לנשיא בית המשפט העליון, ובכך - ללא ספק - בשאלת הסמכות קיימת הכרעה חלוטה. דא עקא, שערעורה של העותרת על החלטת בית הדין הרבני האזורי בשאלת המשמורת על הקטינים, טרם נדון. בכך, כמסתבר, מודה גם בא-כוח המשיב 3 לפנינו. בנושא זה מוטל על העותרת לפנות לכבוד בית הדין הרבני הגדול בבקשה לקבוע את ערעורה להשלמת טיעון בסוגיה שטרם הוכרעה על-ידיו.

בנתון להערה זו הננו מחליטים לדחות את העתירה, שבמתכונתה הקיימת כבר מיצתה את עצמה. צו-הביניים שניתן על ידי בית-משפט זה, ושמכוחו נותרו הקטינים במשמורתה של העותרת, יוסיף לעמוד בעינו עד למתן החלטה אחרת בנושא המשמורת על-ידי בית הדין הרבני הגדול.

בנסיבות העניין החלטנו להימנע מעשיית צו להוצאות.