בג"ץ 5511/98 היועץ המשפטי לממשלה נ. ועדת השחרורים

1.בעלי הדין הסכימו לראות את העתירה כאילו ניתן עליה צו על תנאי.

2.אנו סבורים ששומה היה על ועדת השחרורים לשקול את כל הנסיבות שיש בהן להשפיע על ההחלטה אם לשחרר את המשיב שחרור מוקדם. לענין זה הדין עם המדינה שהעדרה של חוות דעת מטעם גורמי הבטחון אודות מסוכנותו של המשיב, אין בה - כשהיא לעצמה - כדי להכריע את הכף.

השיקולים ששומה היה על ועדת השחרורים לשקול הם שיקולים ציבוריים ושיקולים אינדיבידואליים. היה על הועדה לשקול את טיבן של ההרשעות הקודמות שנרשמו לחובת המערער, ותכנן: גרימת מותו של אדם שבעטייה נדון (בערכאת הערעור) לעשר שנות מאסר (ושוחרר מריצוי העונש כבר לאחר 3 שנים), ואת תוכן הרשעתו האחרת בעבירה בעלת גוון אידיאולוגי. היה עליה להתייחס גם לתכנם של הכרוזים שנתפסו ברשותו של המשיב כמעוררים את שאלת החרטה, וגם לעובדה שהמשיב עצמו (להבדיל מפרקליטו) לא הביע חרטה לפני הועדה. הועדה גם לא נתנה דעתה לדו"ח הסוציאלי שהוגש לפניה. מנגד מוטל על הועדה להביא בחשבון את נסיבותיו האישיות של המשיב, ורק לאחר שיקול כל הנסיבות להגיע לכלל מסקנה שהמשיב ראוי שתינתן לו הזדמנות נוספת.

המדינה הניחה איפוא את דעתנו שראוי הוא שועדת השחרורים תשקול את הענין מחדש.

הצו על תנאי נעשה איפוא מוחלט במובן זה שהחלטת ועדת השחרורים מתבטלת והענין מוחזר אליה להשלמת הטיעון (והשלמת הראיות) ולמתן החלטה חדשה מנומקת בהנמקה מלאה.

אין צו להוצאות.