בג"ץ 5528/19 פלוני נ. בית הדין הרבני בנתניה

השופט נ' הנדל:

1.

במוקד העתירה ניצבת החלטתו של משיב 1 (להלן: בית הדין האזורי ) מיום 18.2.2019, בנוגע לאיזון המשאבים בין הצדדים. בית הדין האזורי קבע כי "מחצית מהכספים" שבעזרתם רכשו הצדדים בתקופת נישואיהם דירת מגורים, שנרשמה על שם שניהם, "היו ברובם המוחלט מכספי [משיב 3; להלן: המשיב ]", לרבות "מהיוון של מאות אלפי ₪ מהפנסיה שלו". בנסיבות אלה, חיוב המשיב להעביר לעותרת את חלקה בתשלומי הפנסיה שלו ייצור "חוסר צדק כלכלי מובהק וחוסר שוויון", הואיל והעותרת תזכה "בכפלים בזכויות הפנסיה" של המשיב – מה גם שהלה "יצטרך להעביר מחלקו בפנסיה תקופה ארוכה [לעותרת] טרם [שהעותרת] תפרוש". על כן, ולאור "איזונים נוספים שלא נלקחו בחשבון בדוח" שערך רואה החשבון, החליט בית הדין האזורי לסטות מן הכלל בדבר איזון שוויוני של משאבי בני הזוג (סעיף 5(א) לחוק יחסי ממון, התשל"ג-1973), ולקבוע כי "כל צד יישאר עם זכויותיו באשר הן" – מכוח החריג שבסעיף 8(2) לחוק.

בעקבות ערעור שהגישה העותרת, קבע משיב 2 (להלן: בית הדין הגדול ) כי בית הדין האזורי לא התייחס לטענות שונות שהעלתה העותרת, ופסק כי יש "לחקור היטב" את טענות הצדדים, ולבחון "האם אכן יש הצדקה להפעיל את סעיף 8(2) לחוק יחסי ממון בנסיבות מקרה זה". לפיכך, נדרשה הערכאה הראשונה לברר את עניין "השקעות המשיב בדירה והאם השקעות אלו באו מכספים שהוטמעו בחשבון המשותף"; לבחון טבלת הוצאות והכנסות שהגיש המשיב; ולברר "את עניין הכתובה במכלול איזון חלוקת הרכוש והזכויות הפנסיוניות".

2.

מכאן העתירה, בה עומדת העותרת על הפגמים שנפלו בהחלטת בית הדין האזורי – אשר התקבלה, לטענתה, תוך פגיעה בכללי הצדק הטבעי, ומבלי שניתנה לה הזדמנות לסתור את גרסת המשיב לגבי מקורות המימון לרכישת הדירה המשותפת. זאת ועוד, שעה שהדירה נרשמה על שם שני בני הזוג אין עוד משמעות למקור המימון לרכישתה – ואין בנתון זה כדי להשליך על איזון המשאבים ולגרוע מזכויות העותרת. לצד זאת, העותרת טוענת כי סעיף 8(2) לחוק יחסי ממון נועד לאפשר "שוויון הזדמנויות מהותי לבן הזוג 'החלש'", ולהעניק לשני בני הזוג הזדמנות לבנות עתיד (כאמור בבע"ם 7272/10 פלונית נ' פלוני , פסקה 2 לחוות דעתי (7.1.2014)) – ותו לא. לפיכך, כלל לא היה מקום לעשות בהסדר חריג זה שימוש במקרה שלפנינו, שבו המשיב בוודאי אינו מהווה "צד חלש" הזקוק להגנה. העותרת מוסיפה ומלינה על התעלמותו של בית הדין האזורי מסוגיית הכתובה – וטוענת כי הגם שבית הדין הגדול הורה לערכאה הראשונה לשוב ולהידרש להיבטים מסוימים של הכרעתו, הוא הכיר ברלוונטיות של מקור המימון לרכישת הדירה המשותפת, ובכך הכשיר, למעשה, את השגיאה המשפטית שביסוד ההחלטה. לפיכך, מבקשת העותרת לבטל את פסקי הדין של הערכאות הדתיות, ולהתערב בהכרעותיהם לגופן.

3.

דין העתירה להידחות על הסף אף ללא צורך בתשובה.

יש לזכור כי בית המשפט הגבוה לצדק יתערב בהחלטות הערכאות הדתיות רק במקרים חריגים – דוגמת חריגה מסמכות; פגיעה בכללי הצדק הטבעי; או סטייה מן הדין המחייב ערכאות אלה (ראו, למשל, בג"ץ 10523/09 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול , פסקה 4 (28.1.2010)). במקרה שלפנינו, העותרת אמנם מייחסת לבית הדין האזורי פגיעה בכללי הצדק הטבעי – אלא שבית הדין הגדול זיהה את הפגם בהתנהלות הערכאה הראשונה, והחזיר אליה את הדיון לצורך בירור טענות הצדדים במישור העובדתי.

אכן, טענות אחרות של העותרת נושאות אופי משפטי, ודומה שלא ניתנה להן התייחסות בפסק דינו של בית הדין הגדול – שהתמקד בסוגיית הכתובה, ובדיון בהיבטים עובדתיים שונים שעשויים להקרין, לשיטתו, על תחולת סעיף 8(2) לחוק יחסי ממון בנסיבות העניין. עם זאת, משההליכים בפני הערכאות הדתיות טרם מוצו, אין מקום להידרש כעת לעתירה לגופה. זאת, הן נוכח עקרון הכיבוד ההדדי בין הערכאות (ראו והשוו, שם , פסקאות 4-5), והן בשל אופייה התיאורטי של העתירה, שעשויה להתייתר כליל אם בית הדין האזורי יקבל את גרסתה העובדתית של העותרת.

4.

אשר על כן, העתירה נדחית – תוך שמירה על טענות העותרת לגופם של דברים. אין צו להוצאות.