פרטי ההליך
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה
לצדק
בג"ץ
10523/09
בפני:
כבוד השופט א' גרוניס
כבוד השופט נ' הנדל
כבוד השופט ע' פוגלמן
העותר:
פלוני
נ ג ד
המשיבים:
1. בית הדין הרבני הגדול בירושלים
2. בית הדין הרבני האזורי בבאר שבע
3. פלוני
עתירה למתן צו על תנאי וצו ביניים
בשם העותר:
עו"ד בורוכוב עמיהוד
פסק דין
השופט נ' הנדל:
1.
מונחת בפנינו עתירה למתן צו על תנאי וצו ביניים המורה למשיבים
ליתן טעם מדוע לא יבוטל פסק דינו של משיב 1 (להלן 'בית הדין הגדול'), אשר הלכה
למעשה הותיר את פסק דינו של משיב 2 (להלן 'בית הדין האזורי') על כנו וחייב את
העותר במזונות חודשיים לאישה ולילדים. זאת, למרות שפסק דינו של בית הדין הגדול
קיבל את ערעורו של העותר על פסק דינו של בית הדין האזורי. עוד מבקש העותר מהמשיבים
לנמק מדוע לא יבוטלו פסקי דין שניתנו בזה אחר זה על ידי בית הדין האזורי בתאריכים:
7.11.2005, 21.11.2006, 8.11.2007, 2.11.2008, ו- 15.6.2009.
2.
העובדות הצריכות לעניין הינן כדלקמן: העותר ומשיבה 3 נישאו
כדמו"י בשנת 1988. לצדדים נולדו 6 ילדים, מתוכם 4 קטינים וכיום בגילאים: 17,
15, 12 ו-9. העותר, על פי טענתו, היה תלמיד ישיבה עד לפני כשנה. בין הצדדים
מתנהלים הליכי גירושין, במהלכם חויב העותר ביום 7.11.2005 במזונות משיבה 3 וששת
ילדיהם הקטינים בסך כולל של 3,000 ₪ לחודש. תוקף פסק הדין נקבע עד ליום 31/6/06.
העותר ערער על פסק הדין לבית הדין הגדול. האחרון ביקש מבית הדין האזורי הבהרה מדוע
חויב העותר ב"סכום כפול מהכנסתו", בפרט נוכח מצבו הכלכלי הקשה.
לחילופין, נקבע כי על בית הדין האזורי לקיים דיון מחודש.
בית הדין האזורי נימק את החיוב בסכום האמור בכך שצורכי
המשפחה הם פי כמה מהסכום שנפסק. הוסבר כי הגם שהשתכרות האב דלה היא, הוא עודנו
מקבל סכומי כסף מהביטוח הלאומי, ניתן לגבות את חלקן של ההוצאות מקופת הגמל הרשומה
על שמו ובעתיד יש מקום לגבות כסף מחלקו בדירה. עוד הודגש כי לצד הוצאות המשפחה
קיימות גם הוצאות חריגות, שנגרמו בעטיו של העותר. עם הוצאות אלה נמנים על פי חוות
דעת מומחים: טיפולים פסיכולוגיים לבנות, הוצאות עו"ד, החזר חוב של העותר
לביטוח לאומי וכן נזקים ישירים לבנות בגין התנהגות העותר. בעניין האחרון ציין בית
הדין האזורי כי חוות הדעת המצויות בתיקי בית הדין הן חד משמעיות בכל הנוגע למעשי
העותר ולמצבו הנפשי. תמונת המצב העגומה המצטיירת מהתיקים היא שקיים חשש לפדופיליה
מצד העותר וכן חשש להתעללות מינית בבנות. בית הדין האזורי הטעים כי ראוי היה לפסוק
סכום גבוה יותר של מזונות ושלמעשה, לא מיצה את הדין עם העותר. על החלטתו זו הגיש
העותר ערעור נוסף לבית הדין הגדול.
בית הדין הגדול דחה את שני ערעוריו של העותר. בעניין
הטיפולים לילדה נקבע כי אין זה משנה אם העותר אשם בנזק אם לאו, הואיל והחיוב מוטל
על העותר כפועל יוצא מתפקידו כאב לקטינים. באשר להידרשות למכירת הדירה, מקום בו
מתקשה העותר לשלם, הוחלט שאין מדובר בצורכי צדקה ולכן ניתן למכור את דירתו של אדם
לצורכי מזונותיהם של ילדיו. זאת, נוכח היותם של ארבעה מהילדים, לרבות הילדה הזקוקה
לטיפול, מתחת לגיל 15 נכון למועד מתן אותה ההכרעה.
ביום 21.11.2006 חויב העותר על ידי בית הדין האזורי בתשלום
מזונות המשיבה וחמשת ילדיו הקטינים דאז בסך של 3,000 ₪ לחודש עד ליום 31.12.2007.
ביום 8.11.2007 חויב העותר בשנית על ידי בית הדין האזורי בתשלום מזונות המשיבה
וחמשת הקטינים בסך של 3,000 ₪ לחודש. תוקף פסק הדין הוארך עד ליום 31.12.2008.
בפסק דינו מיום 2.11.2008 קבע בית הדין האזורי כי על בסיס החומר המצוי בתיק הוא
מחייב את העותר לזון את המשיבה וחמשת ילדיה בסך של 3000 ₪ לחודש. תוקף פסק הדין
הוארך עד ליום 31.12.2009. על פסק דין זה ערער העותר לבית הדין הגדול.
טרם ההכרעה בערעור ניתנו החלטות נוספות על ידי בית הדין
האזורי. ביום 5.2.2009, בעקבות בקשת העותר להפחתת מזונות, קבע בית הדין האזורי כי
העותר איבד את זכותו לערער. הנימוק לכך נעוץ בהגשת הערעור על החלטה
שניתנה למעלה משנה קודם לכן, שעה שזכות הערעור היא תוך 45 יום. בית הדין האזורי הוסיף כי לא יתקיימו דיונים בתיק בעניין שינוי המזונות עד להכרעת בית הדין הגדול. ביום 16.3.2009 שב בית הדין האזורי וקבע שלא ידון בבקשה לשינוי שיעור מזונות טרם הכרעתו של בית הדין הגדול. ביום 27.4.2009 פסק בית הדין האזורי כי החלטתו להאריך פסק דין שחייב במזונות אינה החלטה חדשה אלא רק משמרת מצב קיים, בו חויב העותר במזונות המשיבה והילדים על פי ההלכה היהודית כדי לא להשאירם "בחרפת רעב". ביום ה-18.5.2009 שוב קבע בית הדין האזורי כי לא ידון בשינוי שיעור המזונות לפני קבלת החלטה סופית מבית הדין הגדול. "מאחר והבעל האב חוזר ומטריד את ביה"ד בבקשות וטענות שונות שמקומן בביה"ד הגדול", חייב בית הדין האזורי את העותר בהוצאות בסך של 500 ש"ח. בהחלטה מיום 15.6.2009, בעקבות בקשת האישה להאריך את תחולת פסק הדין למזונות ולהגדיל את המזונות, קבע בית הדין האזורי פעם נוספת כי לא ידון בעניין עד שתתקבלנה תוצאות הערעור של העותר בפני בית הדין הגדול. ביום ה-18.6.2009 האריך בית הדין האזורי את פסק הדין בעניין המזונות וחייב את העותר לשלם למשיבה וארבעת הילדים הקטינים סך של 3000 ₪ עד ליום 31/12/09.
בהחלטתו מיום 4.11.2009 קבע בית הדין הגדול כי הערעור מתקבל באופן שעל בית הדין האזורי לקיים דיון מחודש בטענת העותר לשינוי נסיבות ביחס למזונות האישה והילדים. עם זאת, כיוון שלא ניתן להפחית כעת מסכום מזונות האישה והילדים שנפסק – הוחלט לאמץ את הסכום בסך 3,000 ₪ כמזונות זמניים עד להחלטה חדשה של בית הדין האזורי.
3.
העותר מדגיש כי הוא משתכר כ-3,400 ₪ בחודש, בעוד בית הדין הגדול קבע שעליו להמשיך ולשלם מזונות אישה וילדים בסך 3,000 ₪ בחודש. עוד נטען כי פסקי הדין שניתנו על ידי בית הדין האזורי פגעו בזכות היסוד של העותר להליך הוגן, בשל ניהול ההליך באופן "חד צדדי" בהיעדרו. העותר משיג באופן קונקרטי על חמשת פסקי הדין שניתנו על ידי בית הדין האזורי באופן הבא: נגד פסק הדין מיום 7.11.2005, בו חויב במזונות, נטען לקונית כי התעלם ממושכלות יסוד משפטיות. יוזכר כי העותר תקף פסק דין זה פעמיים בפני בית הדין הרבני הגדול ושני ערעוריו נדחו. נגד פסק הדין מיום 21.11.2006 טען העותר כי בית הדין האזורי לא התאים את גובה החיוב במזונות למספר הקטינים. נגד פסק הדין שניתן ביום 8.11.2007 טען כי זה ניתן במעמד צד אחד מבלי שנתבקש להגיב. נגד פסק הדין מיום 2.11.2008– מושא ערעורו – נטען כי חויב באותו סכום על סך 3,000 ₪ לחודש עבור המשיבה וחמשת הקטינים. נגד פסק הדין מיום 15.6.2009 טען העותר כי חויב בהעדרו באותו תשלום מזונות על סך 3,000 ₪ עבור המשיבה וארבעה קטינים. מכאן, הוא גורס שפסיקת בית הדין האזורי מושתתת על הליך פסול וככזאת בטלה מעיקרה. זאת, הואיל וחיובו של העותר ממשיך לחול באותו שיעור, כפי שנפסק ארבע שנים קודם לכן, למרות שמספר הזכאים פחת וכאשר רק שניים מתוך ששת הילדים מצויים באותו מועד מתחת לגיל 15. בנוסף, קבל העותר על כך שבית הדין התעלם מהיותו ב"חזקת עני".
4.
לאחר שעיינו בעתירה ובנספחיה ובהחלטות בית-הדין הרבני האזורי ובית-הדין הרבני הגדול, הגענו לכלל מסקנה כי דין העתירה להידחות על הסף.
הלכה היא כי בית-משפט זה אינו מכהן כערכאת ערעור על החלטות בית-הדין הרבני הגדול, המהווה רשות שיפוט עצמאית בכל נושא ועניין הבאים בגדר סמכותו, "בין אם מקובלות הן עלינו מבחינת העקרונות או התוצאה ובין אם לאו". זאת, הואיל ו"במסגרתם תתברר המחלוקת עד תום ושם תוכרע, כי זה רצון המחוקק" (ראו בג"ץ 1873/07 פלוני נ' בד"ר הגדול (22.3.2007); בג"צ 6124/07
פלוני נ' בד"ר הגדול (לא פורסם, 22.11.2007); בג"צ 1923/91 רוזנצויג נ' בית הדין הרבני האזורי , פ"ד מו (2) 1 (1991)). התערבותו של בית משפט זה בהחלטותיו של בית-הדין הרבני מוגבלת לעילות הקבועות בהוראות סעיפים 15(ג) ו- 15(ד)(4) ל חוק יסוד: השפיטה . משמע, בית המשפט הגבוה לצדק יתערב בפסיקת בתי הדין הרבניים באחד מהמקרים הבאים: ההכרעה ניתנה בחריגה מסמכות; ההכרעה פוגעת בכללי הצדק הטבעי; ישנה סטייה בהכרעה מהוראות החוק המכוונות לבית הדין הדתי; נדרש סעד מן הצדק שאינו בסמכותו של בית משפט או בית-דין אחר (ראו בג"ץ 1873/07 דלעיל; בג"ץ 6124/07 דלעיל; בג"ץ 6473/07 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול (טרם פורסם, 15.11.2007); בג"ץ 4360/06 פלוני נ' בית הדין הרבני האזורי (טרם פורסם, 12.7.2006); בג"ץ 6250/06 פלוני נ' בית הדין הרבני האזורי ת"א (טרם פורסם, 28.6.2007); בג"ץ 8638/03 סימה אמיר נ' בית הדין הרבני הגדול (לא פורסם, 6.4.2006); בג"ץ 6299/07 פלוני נ' בית הדין הרבני האזורי ירושלים (טרם פורסם, 8.8.2007); בג"ץ 5227/97 מיכל דויד נ' בית-הדין הרבני הגדול, פ"ד נה (1) 453; בג"ץ 323/81 וילוז'ני נ' בית הדין הרבני הגדול , פ"ד לו (2) 733 (1982)). כלל אי ההתערבות נגזר גם מכוח עקרון הכיבוד ההדדי בין הערכאות. עיקרון זה אינו רק עיקרון נימוסי, אלא גם חיוני לצורך קיומה של מערכת שיפוטית תקינה, ולו בעצם מניעת בזבוז זמן שיפוטי יקר על כפל התדיינות (ראו ע"א 2626/90 ראש חודש נ' ראש חודש , פ"ד מו (3) 205 (1992)).
בחינת פסק דינו של בית הדין הגדול ופסקי דינו שלבית הדין האזורי, על נימוקיהם וטיעוניו של העותר כמפורט לעיל, אינה מעלה פגם המצדיק את התערבותו של בית משפט זה. לא הוכחו חריגה מסמכות במובן הרחב או פגם מהותי היורד לשורש ההליך, המצדיקים מתן סעד מן הצדק (וראו לעניין זה גם בג"ץ 8186/05 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול (לא פורסם, 1.9.2005)).
5.
כדי לבסס את היישום של העקרונות האמורים במקרה דנא, נכון יהיה להדגיש מספר נקודות והן: שיהוי העותר; הממצאים העובדתיים שנקבעו באשר ליכולתו לפרוע חוב המזונות; התחשבות בית הדין האזורי בעותר בעת קביעת שיעור החיוב; אי מיצוי הליכים תלויים ועומדים בבית הדין הרבני; אופיין הזמני של חלק מקביעות בתי הדין ואופי החיוב. אפרט אודות נקודות ההתייחסות שלהלן כסדרן.
ראשית, נפתח בנושא השיהוי. כאמור, תוקף העותר את פסק דינו מיום 7.11.05 של בית הדין האזורי. ואולם, יושם אל לב כי על הכרעה זו ערער כבר העותר פעמיים וערעוריו אלה נדחו. בנוסף, העותר השתהה שיהוי של ממש ביחס לחלק מפסקי הדין מושא העתירה – למשל, פסק הדין שניתן בנובמבר 2008. כאמור, בית משפט זה אינו יושב כערכאת ערעור על בית הדין הרבני ופנייה לבית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק אינה הליך "עוקף בית דין רבני".
הנקודה השנייה – הממצאים העובדתיים שנקבעו באשר ליכולתו של העותר לפרוע את חובו ביחס לילדיו. בית הדין הגדול אישר את נימוקיו של בית הדין האזורי ודחה את טענותיו של בא כוח העותר בקבעו כי הלכה למעשה יש לעותר יכולת לפרוע את חובו למזונות אישה וילדים. הנקודה השלישית היא כי בית הדין האזורי התחשב בפועל בעותר בבואו לקבוע את שיעור החיוב. הודגש בפסק הדין כי היה מקום לפסוק סכומים גבוהים יותר למזונות המשיבה והילדים וחרף זאת, לנוכח מצבו הכלכלי של העותר, נפסק הסכום האמור. מכאן, שבית הדין האזורי החיל באותו שיעור את חיוב העותר במזונות, בהאריכו מעת לעת את תחולת החיוב.
הנקודה הרביעית, שעליה יש ליתן דעתנו, היא אי מיצוי הליכים שעודם תלויים ועומדים בבית הדין הרבני. העותר בחר לתקוף את החלטתו של בית הדין האזורי דלעיל בדרך נוספת – הגשת בקשה להקטנת מזונות לבית הדין האזורי בגין שינוי נסיבות. לטענתו, אין להחיל שיעור מזונות קבוע היות שמספר הזכאים למזונות קטן. בקשתו זו של העותר הושהתה לנוכח הליך תלוי ועומד בפני בית הדין הגדול, הדומה במהותו לבקשה – ערעור העותר על חיובו בשיעור מזונות קבוע בגין מספר זכאים קטן יותר. בית הדין הגדול הכריע כי יש להחזיר את התיק לדיון מחודש לגופו של עניין בפני בית הדין האזורי. צא וראה, טרם התקיים דיון כגון דא בפני בית הדין האזורי. ללמדך, כי טרם הוכרע סופית בשאלת המזונות ובית הדין האזורי עתיד לעשות כן. מהאמור עולה כי העותר לא מיצה את ההליכים המשפטיים בעניינו ודי בסיבה זו כדי לא להיענות לעתירה (בג"ץ 8806/06 פלוני נ' בית הדין הרבני האזורי ירושלים (טרם פורסם, 13.11.2006); בג"ץ 4401/01 חג'בי נ' חג'בי (לא פורסם, 14.5.2002); בג"ץ 2269/99 סולן נ' בית-הדין הרבני האזורי חיפה (לא פורסם, 30.5.1999)). דברים אלו נכונים גם לגבי ההחלטה מיום 21.11.2006 וההחלטה מיום 8.11.2007 – שתי החלטות עליהן לא ערער העותר לבית הדין הגדול וגם מטעם זה יש לדחות את עתירתו בעניינן.
הנקודה החמישית נסבה סביב אופיין הזמני של חלק מקביעות בתי הדין. העותר עתר נגד החלטת בית הדין האזורי מיום 2.11.2008. על החלטה זו ערער לבית הדין הגדול, אשר קבע כאמור כי יש לקיים דיון מחודש בסוגיה בפני בית הדין האזורי. גם בעניין זה אין מקום להיעתר לעתירה מפאת היות העניין תלוי ועומד בפני בית הדין האזורי. יתרה מכך, החלטתו של בית הדין האזורי אינה מעלה פגם מהסוג שצוין לעיל, המצדיק התערבות בית משפט זה. כמו כן, בית הדין האזורי קבע בהחלטתו מיום 15.6.2009 שלא ידון בשינוי שיעור המזונות עד שלא תתקבל הכרעה סופית על ידי בית הדין הגדול. גם בעניין זה מתייתרת העתירה נוכח האמור לעיל. יצוין כי העותר לא הוכיח שלא זומן לדיונים טרם מתן ההכרעות האמורות. כך או כך, בית הדין הרבני רשאי לפסוק על פי החומר המונח בפניו. כל שכן, כאשר עסקינן בפסק דין שאינו סופי מטבעו ויש להאריך תחולתו מעת לעת וכן שלא הוגשה אותה עת בקשה לשינוי שיעור מזונות בגין שינוי נסיבות.
במקרה דנא, מדובר בנושא מובהק הנוגע לאופן ניהול ההליך בפני בית הדין הרבני ומשכך נתון לסמכותו של האחרון על פי דין. העותר משיג על החלטתו של בית הדין הגדול, בה נקבע כי ימשיך לחוב בסכום המזונות בו חויב העותר – בסך 3,000 ₪ - במסגרת "מזונות זמניים", עד אשר יכריע בית הדין האזורי בעניין זה סופית. ככלל, שיקול הדעת המוענק לבית הדין הרבני בבואו לקבוע מזונות זמניים הוא רחב. בשלב זה, אין לבית הדין הגדול את הכלים להיכנס לעובי הקורה, לערוך בירור מקיף ולהכריע במחלוקת העובדתית שנתגלעה בין הצדדים. לאמור, עסקינן ב"מעין עזרה ראשונה עד לבירור התביעה"
(והשוו למשל: ע"א 342/83 גלוזמן נ' גלוזמן , פ"ד לח (4) 105 (1984)). מעבר לכך, מטרת המזונות הזמניים היא גם לשמר מצב קיים (ראו רע"א 324/88 אדר נ' אדר , פ"ד מב (3) 347 ,350 (1991)).
יוער כי בית הדין הגדול היה רשאי גם רשאי לפסוק מזונות זמניים על יסוד כתבי הטענות בלבד, בלא להידרש לדיון בעניין כטענת העותר (והשוו תקנה 266 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 לעניין סדרי הדין בבית המשפט לענייני משפחה). ברי כי הקביעה בעניין מזונות זמניים אינה מחייבת את בית הדין האזורי בבואו לפסוק מזונות קבועים. העותר רשאי להעלות את טענותיו באשר למצבו הכלכלי ביחס לגילאי ילדיו וצרכיהם בתיק העיקרי, בבוא בית הדין האזורי לתת את פסק דינו בסוגיה. נראה כי אף זוהי הדרך הראויה מבחינה דיונית ומבחינת שיקולי יעילות.
הנקודה השישית – אופי החיוב. העותר משיג על סכום חיובו במזונות ארבעת ילדיו הקטינים, נוכח מצבו הכלכלי. על פי דין, מחובתו של האב לספק את הצרכים האחרים של ילדיו הקטינים.
6.
העולה מן הנקודות שהובאו הוא כי אין הצדקה לסטות מהכלל לפיו בית משפט זה לא יתערב בהכרעות של בתי הדין הרבניים. העותר לא הצביע על קיומו של חריג במקרה דנא. ההפך הוא הנכון. הנקודות שהובאו לעיל מבססות את המסקנה שאין בפנינו עניין המצדיק התערבות על ידי בית משפט זה, לאחר שהנושא נדון הן בפני בית הדין האזורי והן בפני בית הדין הגדול. אשר על כן, העתירה נדחית על הסף בלא שנתבקשה תגובה.
ניתן היום, י"ג בשבט התש"ע (28.1.10).
ש ו פ ט
ש ו פ ט
ש ו פ ט