בג"ץ 8806/06 פלוני נ. בי ת הדין הרבני האזורי ירושלים

השופט א' רובינשטיין:

א.העותרת והמשיב 2 (להלן המשיב ) נישאו בשנת 1994, ונולדו להם שתי בנות. ביום 12.9.05 הגישה העותרת תביעה למזונות ולשלום בית לבית הדין הרבני בירושלים. מאז רבה ההתדיינות בין השניים, בבית הדין הרבני, בבית המשפט לענייני משפחה, ובבית משפט זה. במשך מספר חודשים ניתנו החלטות שונות ביחס למזונות ולהסדרי הראיה. ביום 8.3.06 הגיש המשיב אף הוא תביעה למשמורת. ביום 2.4.06 נתן בית הדין פסק דין בסוגיית המזונות והסדרי הראיה. ערעור שהגישה העותרת לבית הדין הרבני הגדול, בעיקר ביחס להסדר הראיה בחג הפסח, הסתיים בהסכמה. ביום 26.3.06 הגישה העותרת תביעת משמורת ותביעת מזונות לבית המשפט לענייני משפחה בכפר סבא (תמ"ש 9010/06). בעקבות הגשת התביעה ביקש המשיב מבית הדין הרבני לקבוע כי יש לו סמכות בלעדית לדון בתביעות. ביום 21.6.06, לאחר שקיים דיון במעמד שני הצדדים, קבע בית הדין האזורי כי יש לו סמכות בלעדית לדון במזונות העותרת והבנות, ובסוגיית המשמורת (נימוקי פסק הדין ניתנו ביום 28.6.06). בשלב זה עברה העותרת עם הבנות למקלט לנשים מוכות, ללא ידיעת המשיב. ביום 5.9.06 הוציא בית הדין הרבני צו לפיו תשיב המשטרה את הבנות לחזקת המשיב. בקשה לעיכוב ביצוע שהגישה העותרת לבית הדין הרבני הגדול נדחתה ביום 13.9.06. ביום 11.9.06 הגיש המשיב עתירה לבית משפט זה, שעניינה חיוב רשויות הרווחה והמשטרה לבצע את הצו שנתן בית הדין, לאתר את הבנות, ולהשיבן לחזקתו (בג"צ 7398/06 פלוני נ' משרד הרווחה ). ביום 20.9.06 נתן בית הדין הרבני האזורי פסק דין המורה על העברת הבנות, שאותרו על ידי המשיב במעון לנשים, למשמורתו. כנטען בעתירה, בשלב זה חטף המשיב את הבנות. משהושבו הבנות לחזקת המשיב, נמחק לבקשתו בג"צ 7398/06 (החלטת השופטת ברלינר מיום 25.10.06).

ב.(1) בעתירה שלפנינו נטען כי יש לבטל את החלטות בית הדין הרבני. נטען כי לא הוגשה תביעת גירושין אליה ניתן לכרוך את סוגיית המשמורת. עוד נטען כי בית הדין קיבל את החלטתיו מבלי לקבל תסקיר פקיד סעד, ומבלי שנשמעו ראיות - הן בסוגיית המשמורת והן בסוגיית המזונות. כן נטען כי תביעת המזונות הוגשה בשם העותרת בלבד ולא בשם הבנות. עוד נטען כי נפלו פגמים בהתנהלות בית הדין האזורי. ביחס לעניין אחרון זה אציין כאן, כי בית הדין אכן קיים דיון בהרכב חסר ובמעמד המשיב בלבד בניגוד לדין ועקב טעות. עניין זה הוברר בחוות דעתה של נציבת תלונות הציבור על השופטים מיום 3.10.06. ברם, עיינתי בהחלטת נציבת התלונות, והמדובר בפגם המתייחס לדיון ספציפי, ובעיקר להתנהלות הדיין בהליכי בירור התלונה, ללא השלכה על ההליך שלפנינו, ואיני עושה בהחלטה שימוש לענין סעד או כראיה (סעיף 24 לחוק נציב תלונות הציבור על שופטים, תשס"ב-2002, אליו הפנה היועץ המשפטי לשיפוט הרבני); אציין כי לא ראיתי דופי כלשהו בעיון בהחלטת הנציבה כשלעצמה. עם זאת, בלא קשר לכך, נקט בא כוח העותרת כלפי בית הדין הרבני בלשון בוטה ומשתלחת שמקומה לא יכירנה ושאין להשלים עמה, גם אם יש עמו טרוניות כאלה או אחרות. עוד אציין, כי ביום 7.11.06 קבע בית המשפט לענייני משפחה כי הסמכות לדון בתביעות המשמורת והמזונות מסורה באופן בלעדי לבית הדין הרבני, והורה כי שני התיקים בבית המשפט לענייני משפחה ייסגרו (בש"א 1927/06; בש"א 1922/06 - השופטת קראוס).

(2) המשיב טען בתגובתו, כי העותרת עשתה דין לעצמה בלקיחת הבנות בניגוד להחלטות בית הדין ומכאן שחטאה בחוסר נקיון כפיים; כי העותרת צריכה היתה לערער בבית הדין הגדול; כי השתהתה בפנייתה; כי לבית הדין הרבני סמכות; כי העותרת היא שפתחה בהליכים בבית הדין הרבני; כי ניתנה הסכמתה לדיון בעניין משמורת בבית הדין הרבני לפי סעיף 9 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין) תשי"ג-1953; כי על בית המשפט לנהוג לפי עקרון כיבוד הערכאות; וכי אין לקבל את השתלחותה של העותרת בבית הדין.

(3) היועץ המשפטי לשיפוט הרבני הסכים לתגובת המשיב 2 והוסיף כי אין לקבל את ההתבטאויות כלפי בית הדין הרבני; אך גם כי "יש להניח שאם העותרת תפנה לבית הדין הרבני האזורי ותבקש לקיים דיון דחוף בעניין הילדים, ובמסגרתו תבקש לפרוס בפני בית הדין נתונים שלא היו בפניו, ייעתר בית הדין לבקשה".

ג.לאחר קבלת תגובת המשיב סברתי כי אין מקום להיעתר לעתירה. בכל הנוגע לסוגיית הסמכות דומה כי אכן הסמכות מסורה לבתי הדין. כך נקבע בהחלטת בית הדין האזורי מיום 21.6.06 לגביה לא הוגש ערעור, וכך נקבע בהחלטת בית המשפט לענייני משפחה (כלפיה מודיע בא כוח העותרת כי בדעתו לערער). אכן, לא הוגשה תביעת גירושין, אך העותרת היא שבחרה להגיש את תביעותיה לבית הדין הרבני והתביעות נדונו בפניו בהסכמה. בסוגיית המשמורת ניתן כידוע לדון בהסכמה לפי סעיף 9 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג - 1953 (בג"צ 109/53 שיף נ' שיף , פ"ד ז 544; ביד"מ 1/60 אפרים וינטר נ' אלה מסיה בארי , פ"ד טו(2), 1457; תמ"ש (תל-אביב) 4135/00 ס. ד. י. נ' נ. י. י. (לא פורסם); מ' זילברג, המעמד האישי בישראל , 30), ובתביעת המזונות לפי סעיף 4 לחוק. בנסיבות אין מדובר אפוא בתביעות כרוכות, ואין משמעות לכך שלא הוגשה תביעת גירושין. גם העובדה שהעותרת הסכימה להתדיין במשך תקופה ארוכה, לרבות בהליכי ערעור והשגה, בפני בתי הדין מקשה לקבל טענת חוסר סמכות בשלב זה (ראו בע"מ 7593/06 פלונית נ' פלוני (טרם פורסם)). ועוד, העותרת לא מיצתה את אפשרות הערעור בפני בית הדין הרבני הגדול, וגם מסיבה זו אין להיענות לעתירה (בג"ץ 4401/01 חג'בי נ' חג'בי (לא פורסם); בג"ץ 2269/99 סולן נ' בית הדין הרבני האיזורי חיפה (לא פורסם)). די באלה כדי שלא להיעתר לעתירה. מעבר לצורך אציין, כי בית הדין שמע גם אנשי מקצוע שטיפלו בצדדים, וכן כי אין לקבל את הטענה שתביעת המזונות לא הוגשה בעבור הבנות, דבר המוכחש מכתב התביעה והפרוטוקולים.

ד.אכן, המקרה שבפנינו אינו קל ברמה האנושית. לעתירה צורף תסקיר פקידת סעד שהוכן לצורך הדיון בבית המשפט לענייני משפחה, ממנו עולה כי לכאורה טובת הבנות היא להיות בחזקת העותרת. דומה עוד כי התנהלות העותרת במסגרת ההליכים בפני בתי הדין - שהתאפיינה בחוסר שיתוף פעולה תוך נסיון לנהל תביעה מקבילה בפני בית המשפט, והוא הדין להתנהלות שני הצדדים מחוץ לכתלי בית הדין - שהתאפיינה במחטפים חד צדדיים, לא איפשרה דיון מעמיק ויסודי בטובת הבנות. טוב תעשה העותרת אם תבקש – כדברי היועץ המשפטי לשיפוט הרבני – להביא את עניינה שוב בפני בית הדין הרבני האזורי; אני יוצא מן ההנחה כי בית הדין יקיים את הדיון במקרה כזה בהקדם, בשל טובת הבנות. זאת, בתקוה שהצדדים יפנימו כי טובת בנותיהן מחייבת שיתוף פעולה הן בין כתלי בית הדין והן מחוצה לו. לעניין זה חשיבות עליונה. האמור כמובן, מבלי להביע עמדה לגבי פסק הדין לגופו.

ה.ולבסוף, כאמור, אין לקבל את הלשון המשתלחת – שמתוך כבוד כל המעורבים איני חוזר עליה – בה נוקט בא כוח העותרת כלפי בית הדין. מלבד הפגיעה בסדר הטוב ובנימוס, אזכיר את כלל 32(א) לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), תשמ"ו-1986, לפיו על עורך דין לשמור "על יחס כבוד לבית המשפט". אילולא נושא הטעות בבית הדין שהוזכר מעלה, לא הייתי מהסס להציע לחברי להטיל על העותרת הוצאות לטובת אוצר המדינה, אך בשל האמור אמנע הפעם מעשות כן. העותרת תשלם שכר טרחתו של בא כוח המשיב בסך 3,000 ₪.