בג"ץ 580/11 פלוני נ. כב' בית הדין הרבני הגדול בירושלים

השופט ס' ג'ובראן :

עתירה למתן צו על תנאי, אשר יורה למשיבים ליתן טעם מדוע הדיון בעניינה של העותרת המתנהל בפני המשיב 2 (להלן: בית הדין הרבני האזורי ) לא יועבר לבית דין אחר; ולחלופין, מדוע לא יעוכב הדיון בעניינה של העותרת עד להכרעה בבקשת רשות הערעור שהגישה למשיב 1 (להלן: בית הדין הרבני הגדול ) בנוגע לערעור הפסלות כנגד המשיב 3.

ואלו הן, בקצרה, העובדות הצריכות לעניין: ביום 29.12.2009 הגיש המשיב 6 לבית הדין הרבני האזורי תביעת גירושין כנגד העותרת. ביום 13.7.2010 התקיים דיון הוכחות בפני בית הדין וביום 21.7.2010 הגישה העותרת בקשה לפסילת המשיב 3 מלדון בעניינה. ביום 14.12.10 דחה בית הדין הרבני האזורי את בקשתה ועל החלטה זו הגישה העותרת בקשת רשות ערעור לבית הדין הרבני הגדול במסגרתה ביקשה לפסול את המשיב 3 מלדון בעניינה, להורות על העברת התיק לדיון בפני בית דין אחר מחוץ לירושלים וכן להורות לבית הדין האזורי לעכב את ההליכים עד להכרעה בערעור. ביום 30.12.2010 החליט המשיב 3 לחזור בו מהחלטתו הקודמת ולפסול עצמו מלדון בעניינה של העותרת. בעקבות זאת, ביום 6.1.2010 החליט בית הדין הרבני הגדול לסגור את ההליך שהגישה העותרת כיוון שהוא התייתר. עוד יצוין,

כי ביום 13.1.2011 הגישה העותרת בקשת רשות ערעור לבית הדין הרבני הגדול על החלטתו של בית הדין הרבני האזורי לפיה שני הדיינים האחרים בתיק לא יפסלו עצמם, בה ביקשה, בין היתר, כי התיק יועבר לדיון בפני בית דין אחר. בעקבות הגשת בקשת רשות הערעור, החליט בית הדין הרבני האזורי, ביום 16.1.2011 להקפיא את הדיון בתיק עד להודעה אחרת, אך ביום 18.1.2011 ניתנה החלטה נוספת בה נקבע כי התיק מתנהל כרגיל. ביום 25.1.2011 הגישה העותרת בקשה נוספת לבית הדין הרבני האזורי לעיכוב הדיון עד להכרעה בבקשת רשות הערעור ובבקשה להעברת הדיון שהוגשו לבית הדין הרבני הגדול. ביום 26.1.2011 דחה בית הדין הרבני האזורי את הבקשה.

לטענת העותרת שגה בית הדין הרבני הגדול בהחלטתו מיום 6.1.2010 בכך שקבע כי הערעור התייתר כיוון שהוא לא דן בסעד הנוסף שביקשה העותרת בדבר העברת התיק לדיון בפני הרכב אחר. עוד טוענת העותרת, בין היתר, כי שגה בית הדין הרבני האזורי בכך שלא עיכב את הדיון בפניו עד להחלטה בערעור וזאת בניגוד לחוק וללא כל נימוק.

מנגד, טוען המשיב 6 כי העותרת לא הצביעה על עילה אשר יש בה כדי להצדיק את התערבותו של בית משפט זה בהחלטותיהם של בתי הדין הרבניים. עוד טוען המשיב 6, בין היתר, כי העותרת הגישה לבית הדין הרבני הגדול בקשה, אשר טרם הוכרעה, להעברת הדיון לבית דין אחר. לכן, לא היה מקום לפנות לבית משפט זה בטרם ניתנה הכרעה בבקשה. עוד טוען המשיב 6, כי אף לגופו של עניין אין כל הצדקה לעיכוב ההליכים בתיק כיוון שסיכויי הבקשה למתן רשות ערעור שהגישה העותרת לבית הדין הרבני הגדול קלושים.

לאחר שעיינו בעתירה ובתגובה, ובהחלטותיהם של בתי הדין הרבניים, הגענו לכלל מסקנה, כי דין העתירה להידחות על הסף.

נכון להיום, תלויה ועומדת בפני בית הדין הרבני הגדול בקשת רשות ערעור שהגישה העותרת ביום 10.1.2011 במסגרתה ביקשה להעביר את הדיון בעניינה להרכב אחר בעיר אחרת. יוצא אפוא, כי העותרת לא מיצתה את ההליכים המשפטיים בעניינה ודי בסיבה זו כדי שלא להיענות לעתירה (ראו למשל: בג"ץ 8806/06 פלוני נ' בית הדין הרבני האיזורי ירושלים (לא פורסם, 13.11.2006)).

אך יתרה מכך, כידוע, הלכה היא כי בית משפט זה אינו מכהן כערכאת ערעור על החלטותיו של בית הדין הרבני אשר הנו רשות שיפוט עצמאית בכל נושא ועניין הבא בגדר סמכותו. התערבותו של בית משפט זה בהחלטות כאמור "מוגבלת למקרים קיצוניים של חריגה מסמכות, פגיעה בעקרונות הצדק הטבעי, סטייה מהוראות חוק המכוונות לבית הדין הדתי, או כאשר נדרש סעד מן הצדק מקום שהעניין אינו בסמכותו של בית משפט או בית דין אחר" (בג"ץ 8638/03 סימה אמיר נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים , פ"ד

סא(1) 259 (בפסקה 10, 2006)). כך למשל, יתערב בית המשפט הגבוה בצדק בהחלטת בית דין רבני אשר פוגעת בזכויות יסוד של האדם או בעקרונות היסוד של שיטת המשפט בישראל (ראו למשל: בג"ץ 5227/97 מיכל דויד נ' בית-הדין הרבני הגדול , פ"ד נה (1) 453 (1998)). לא כך המצב בענייננו, כאשר החלטותיו של בית הדין האזורי הינן החלטות דיוניות אשר ניתנו במסגרת סמכותו וכאשר בפני בית הדין הרבני הגדול תלויה ועומדת בקשת רשות ערעור שהגישה העותרת. יתרה מכך, ריסון מהתערבות בהחלטות אשר אינן סופיות נדרש לטעמי גם מכוח עקרון הכיבוד ההדדי בין הערכאות וכן על מנת למנוע בזבוז זמן שיפוטי יקר על כפל התדיינות.

אשר על כן, דין העתירה להדחות על הסף.