בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק
בג"ץ 7341/06
בפני:
כבוד המשנה לנשיאה א' ריבלין
כבוד השופט א' רובינשטיין
כבוד השופט י' דנציגר
העותר:
פלוני
נ
ג
ד
המשיבים:
1.בית הדין הרבני האזורי אשקלון
2.ביה"ד הרבני הגדול
3. פלונית
עתירה למתן צו על תנאי
תאריך הישיבה:
ח' בשבט תשס"ח
(15.1.08)
בשם העותר:
עו"ד זמברג אורי
מטעם המשיבים 2-1:
עו"ד הרב יעקבי שמעון
בשם המשיבה 3:
עו"ד אקריש דורית; עו"ד קציר לילך
פסק דין
השופט א' רובינשטיין:
א.העותר והמשיבה 3 (להלן המשיבה ) נישאו בשנת 1995. לימים גבה טורא ביניהם, ביום 19.10.04 הגיש העותר תביעת גירושין לבית הדין הרבני, וביום 16.2.05 הגישה המשיבה תביעות מזונות ורכוש לבית המשפט לענייני משפחה. ביום 7.6.05 התקיים דיון בבית המשפט לענייני משפחה, הצדדים הופנו ליחידת הסיוע, ובעזרתה הגיעו בתוך מספר שעות להסכם גירושין, בו הוסדרו סוגיות המזונות והרכוש - וסוכם על שיתוף פעולה בהסדרת הגט. בין היתר התחייב העותר לשלם למשיבה 70,000 ₪ במועדים שנקבעו בהסכם. בית המשפט אישר את ההסכם, ונתן לו תוקף של פסק דין. ביום 25.9.05 התקיים דיון בבית הדין הרבני, לצורך הסדרת גט. בדיון הודיעה המשיבה כי היא חוזרת בה מהסכמתה - ודרשה כי ההסכם יתוקן באופן שהעותר ישלם 100,000 ₪. לאחר שיג ושיח (לרבות שיחות שניהל בית הדין עם כל אחד מהצדדים בנפרד), חתמו הצדדים על "תוספת להסכם הגירושין", במסגרתה התחייב העותר לשלם למשיבה 30,000 ₪ נוספים מכספי הפנסיה שלו - במועד פדיונם. כן נקבע לוח זמנים "צפוף" יותר לתשלום הסכום שנקבע בהסכם המקורי. בתוספת להסכם צוין במפורש כי "הצדדים מקבלים עליהם סמכות דיין אחד לאשר את התוספת להסכם הגירושין". הצדדים חתמו על התוספת להסכם בפני הדיין הרב כץ, שציין בשוליה "בפני קיבלו בקנין וחתמו כנ"ל", אישר את התוספת להסכם ונתן לה תוקף של פסק דין. בעקבות תיקון ההסכם סודר הגט, והצדדים התגרשו.
ב.העותר לא השלים עם שינוי תנאי ההסכם, והגיש (ביום 10.10.05) תביעה בגין הפרתו לבית המשפט לענייני משפחה (תמ"ש (קרית-גת) 5290/05) - בה עתר לביטול ההסכם כולו וכן לפיצויים (לחלופין התבקשו סעדים אחרים). באותו היום הוגש גם ערעור לבית הדין הרבני הגדול בו נטען: (1) כי לבית הדין לא היתה סמכות לדון בענייני הרכוש; (2) כי באישור ההסכם רכש בית המשפט לענייני משפחה סמכות נמשכת; (3) כי בית הדין הפר את עקרון הכיבוד ההדדי בין הערכאות; (4) ולבסוף, כי לבית הדין לא היתה סמכות לתת תוקף של פסק דין בדן יחיד. במהות נטען, כי על העותר הופעל לחץ נפשי כבד להיעתר לדרישות המשיבה, וכיון שלא היה מיוצג חתם על התוספת - אותה אפילו לא קרא לפרטיה.
ג.ביום 5.7.06 דחה בית הדין הרבני הגדול את הערעור. הטענה בדבר לחץ חיצוני שהופעל על העותר נדחתה, ונקבע כי "הלחץ היה שהוא חשש שאם לא יסכים לא יהיה גט, וזה לחץ הקיים בכל הסכם". לגבי הסמכות נקבע, כי לפי פסיקת בית משפט זה בפרשת חליווה (בג"ץ 8578/01 חליווה נ' חליווה , פ"ד נו(5) 634), אישור הסכם כשלעצמו אינו מקנה סמכות נמשכת לערכאה המאשרת - ולפיכך שלא היתה מניעה לתקן את ההסכם בבית הדין הרבני. בהחלטה מתוקנת (מיום 24.7.06) נוספו הפניות לתקדימים נוספים מבית משפט זה, ולפיהם "בכוחה של הסכמת הצדדים אף להקנות סמכות לערכאה שונה מזו שהיתה מוסמכת לדון על פי כלל ההמשכיות" (ע"א 3868/95 ורבר נ' ורבר , פ"ד נב(5) 817, 838 - השופט זמיר; עוד אוזכרו ע"א 534/73 טננהולץ נ' כהן , פ"ד כח(2) 490; ע"א 84/81 גולדפרב נ' גולדפרב , פ"ד לו(3) 253; ע"א 159/82 ויז'נסקי נ' רידר , פ"ד לו(4) 757).
טענות הצדדים
ד.כלפי פסק דין זה הוגשה (ביום 10.9.06) העתירה שבפנינו, בה נטען הן לעניין סמכות בית הדין לדון בעניינם של הצדדים, הן לעניין הסמכות לעשות כן בדן יחיד - ולבסוף, לגופן של הנסיבות שהביאו לשינוי ההסכם. תגובת המשיבה התבקשה בתוך 45 יום - אך לא הוגשה (עניין שאפיין, למרבה הצער, את התנהלות המשיבה בהליכים השונים - ועל כך בהמשך). ביום 16.4.07 התקיים דיון (בהרכב השופטים נאור, ג'ובראן ופוגלמן) - וביום 12.6.07 ניתן צו על תנאי. תשובת המשיבה הוגשה ביום 15.11.07. נטען כי אישור פורמלי של הסכם אינו יוצר סמכות נמשכת, ואף אילו היתה סמכות כאמור - הסכימו הצדדים למסור את הסמכות לתיקון ההסכם לבית הדין הרבני. עוד נטען כי הצדדים התגרשו - ובכך קיבל העותר את מבוקשו, ושמשמעות התנהלותו הנוכחית, כך נטען, היא פסילת הגט. ולבסוף, נטען כי העותר לא היה מצוי בלחץ נפשי, ושהשינויים שנעשו בהסכם "אינם גרועים במידה קיצונית מן המקובל".
ה.דיון שני בעתירה התקיים בפנינו ביום 15.1.08. הצדדים חזרו על האמור בטענות שבכתב. היועץ המשפטי לשיפוט הרבני (עו"ד הרב יעקבי) הטעים כי העתירה לוקה בחוסר נקיון כפיים - שכן העותר הסכים לתיקון וסודר גט, ואת הגלגל לא ניתן להשיב לאחור. בסוגיית הסמכות נטען כי אישור ההסכם בבית המשפט לענייני משפחה אינו יוצר סמכות נמשכת, ושבכל מקרה המדובר לאמיתו בהסכם חדש שניתן לאשרו בבית הדין.
דיון
ו.לאחר העיון ושמיעת הצדדים, החלטנו שלא להיעתר לעתירה. במישור העובדתי ברי כי העותר חתם על התוספת להסכם, והדיין הרב כץ הוסיף מפורשות "בפני קיבלו בקנין וחתמו". בית הדין הרבני הגדול קבע כי לא הופעל על העותר לחץ פסיכולוגי לחתום על התוספת להסכם - וחרף טענות בא כוחו של העותר, שעשה מלאכתו נאמנה, סבורנו כי אין מקום להתערב בקביעה עובדתית זו. אין דרכה של ערכאת ערעור להתערב בממצאים עובדתיים (ע"א 2989/95 קורנץ נ' מרכז רפואי ספיר - בית חולים , פ"ד נא(4) 687, 695; ע"א 8526/96 מדינת ישראל נ' פלוני (לא פורסם); ע"א 4126/05 חג'אזי נ' עמותת ועד עדת הספרדים (לא פורסם)), בודאי כך הדברים בבית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק (בג"צ 9716/05 אמיר נ' בית הדין הארצי לעבודה (לא פורסם) פסקה 10; בג"צ 289/07 גרוסמן נ' בית הדין הארצי לעבודה בירושלים (לא פורסם) פסקה 4). לא ניתן איפוא לשעות כאן לטענות בדבר תקינות ההליך בבית הדין הרבני (זאת מעבר לכך, שדומה שטענות אלה עתידות להתברר בהליך המנוהל בבית המשפט לענייני משפחה, ומבלי שנביע דעה על כך).
שאלות הסמכות
ז.אשר לעניין הסמכות, העתירה מעוררת שלוש שאלות: (1) האם רכש בית המשפט לענייני משפחה סמכות נמשכת; (2) אפילו נניח כי נרכשה סמכות כאמור - האם יכולה הסכמת הצדדים להקנות סמכות לבית הדין הרבני; (3) האם היה בית הדין הרבני מוסמך לאשר את התוספת להסכם ולתת לה תוקף של פסק דין בדן יחיד.
ח.אשר לשאלה הראשונה יפים דבריה של השופטת (כתארה אז) ביניש בפרשת חליווה :
"ככלל, דוקטרינת הסמכות הנמשכת חלה על-פי מהותה ותכליתה במצבים שבהם בית-המשפט דן ופסק מכוח סמכות מקורית לגופה של סוגיה בעלת אופי מתמשך, כך שמן הראוי שימשיך להחזיק בסמכותו בהתדיינות נוספת בין בני-הזוג באותה סוגיה.... אין באישור ההסכם כפסק-דין לפי סעיף 2(ב) לחוק יחסי ממון ולפי סעיף 3(ג) לחוק בית המשפט לעניני משפחה, כשלעצמו, כדי להקנות לבית-המשפט סמכות דיון נמשכת בסוגיה" (עמ' 641; ראו גם: בג"צ 8543/03 פלונית נ' פלונית (לא פורסם) פסקה 7; בג"צ 2898/03 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול , פ"ד נח(2) 550, 561-560).
בנסיבות המקרה, תביעות המשיבה אמנם היו תלויות בפני בית המשפט לענייני משפחה - אך הוא לא דן בהן לגופן. הצדדים לא טענו בפני בית המשפט - ופעולתו התמצתה בהפנייתם ליחידת הסיוע ובאישור ההסכם שהושג שם. על פניו דומה כי לא נרכשה סמכות נמשכת (ככל שיש משמעות לסמכות זאת בענייני רכוש). העותר אמנם טוען כי יש לראות את ההתדיינות שנערכה ביחידת הסיוע כדיון לגופו בבית המשפט - אך אין להיעתר לטענה זו, שכן הסמכות הנמשכת מתייחסת לחזרה לבית המשפט (שכלל לא דן בתיק) ולא ליחידת הסיוע (שככלל דיוניה חסויים - סעיף 3א(א) לצו בית המשפט לענייני משפחה (הקמת יחידות סיוע, דרכי פעולתן וסדרי עבודתן), תשנ"ו-1996).
ט.יתר על כן, אפילו נניח שנרכשה סמכות כאמור (ואין זו דעתי), בנסיבות די היה בהסכמת הצדדים כדי להקנות סמכות לבית הדין הרבני:
"בכוחה של הסכמת הצדדים אף להקנות סמכות לערכאה שונה מזו שהיתה מוסמכת לדון על פי כלל ההמשכיות" (פרשת ורבר , 838 - השופט זמיר).
ובלשונו של השופט ויתקון: "אינני רואה כל סיבה, לא במשפט ולא בהגיון, מדוע אין הצדדים יכולים לוותר על ייחודיות הסמכות שהם עצמם הקנו קודם לכן לבית-הדין ולהסכים ביניהם להתדיין בבית-המשפט המחוזי, אשר, מבחינת החוק גרידא, מוסמך אף הוא לדון בסכסוכם" (פרשת טננהולץ , 492). דבר זה פועל כמובן לשני הכיוונים. במקום אחר נאמר:
"הצדדים עצמם - על-פי הסכמה ביניהם או בהתנהגותם - יכולים להביא לכך, שאותה רשות, שהעניין הובא לפניה ראשונה, תחדל לדון בעניין, והעניין יועבר לדיון אל רעותה... כך הוא גם המצב, אם פסק בית הדין הרבני בתביעת גירושין, והסדיר בפסקו גם את עניין החזקת הקטינים, ומכוח כלל ההמשכיות מסורה הייתה לו הסמכות לשוב ולדון בעניין החזקתם, אשר התעורר כעבור זמן, אך הצדדים, מתוך הסכמה ביניהם, החליטו לפנות לבית המשפט המחוזי" (פרשת ויז'נסקי , 763 - השופט, כתארו אז, אור; פרשת גולדפרב , פסקה 12).
י.בנוסף, לא למותר לציין כי במקרה שלפנינו הסכים העותר להתדיין בפני בית הדין הרבני - ובכך הוא מושתק ומנוע "מלעורר עכשיו את הטענה שכל מה שעשה בית-המשפט [במקרה שלנו - בית הדין] עשה בלי סמכות ושצוויו כאיין וכאפס הם" (פרשת טננהולץ , 492). במקום אחר צוין כי:
"אין זו פעם ראשונה בה יארע, כי אדם נותן הסכמתו בהליך, אך משלא נחה דעתו מהחלטה שיפוטית מבקש הוא להיסוג. המבקשת נתנה את הסכמתה לדיון בפני הרכב השניים, ולאחר שניתנה הכרעה שלא נשאה חן בעיניה בחרה לכפור בסמכותו... בנסיבות אלה סבורני כי המשיבה מושתקת מלהעלות טענות כלפי סמכות בית הדין" (בע"מ 7593/06 פלונית נ' פלוני (לא פורסם) פסקה ו(2); בג"צ 8806/06 פלונית נ' בית הדין הרבני האזורי
(לא פורסם) פסקה ג).
מכל האמור עולה, כי אין לשעות לטענות העותר בדבר סמכות בית הדין - הן כיון שספק אם אכן נרכשה סמכות נמשכת לבית המשפט לענייני משפחה, הן כיון שככלל יש בהסכמת הצדדים כדי להקנות סמכות לערכאה אחרת, ולבסוף בשל שיקולי מניעות.
י"א. דומני כי מניעות זו יפה גם כלפי הטענה שבית הדין לא היה מוסמך לשנות את ההסכם, בשל העובדה שבית המשפט לענייני משפחה נתן להסכם תוקף של פסק דין . אכן, נפסק כי תביעה "לתיקון, לשינוי או לביטול הסכם ממוני שאושר כפסק-דין... ככלל תוגש לערכאה שאישרה את ההסכם" (פרשת חליווה , עמ' 641; ההדגשה הוספה - א"ר; ע"א 394/88 מאייר נ' מאייר , פ"ד מד(2) 471); אך מעבר לצורך אציין כי כשם שערכאה אחרת מוסמכת (אם לא נרכשה סמכות נמשכת, או בהסכמת הצדדים) לדון בתביעה חדשה בגין שינוי נסיבות (בג"צ 2898/03 פלונית ), יתכן שאין לנקוט גישה נוקשה גם ביחס לאותם מקרים בהם התבקש בהסכמה שינוי בהסכם המקורי. כל זאת בכפוף לעקרון הכיבוד ההדדי, שהוא - וצריך להיות - נר לרגלי כל הערכאות העוסקות בנושאים אלה, וגם ימנע ככל האפשר "כרכור" בין הערכאות (כלשון בית הדין הרבני באחד המקרים; הובא אצל א' שוחטמן, סדר הדין
(תשמ"ח) 181-180, אוזכר גם ברע"א 4224/04 בית ששון בע"מ נ' שיכון עובדים והשקעות בע"מ , פ"ד נט(6) 625, 638).
י"ב. אכן, הדעת נותנת כי בנידון דידן ביקש בית הדין הרבני, כדרכו, להגיע לגט, שהעותר חפץ בו מאוד; העובדה שהעותר לא היה מיוצג באותו הליך אינה משמעותית במקרה דנא על פי תולדותיו ותולדות הייצוג ואי הייצוג בשני הצדדים. אין מקום איפוא להתערבות, כאמור, גם אם תדיר יש לזכור, כי כלשונו של השופט (כתארו אז) זילברג - "חוזים לקיום ניתנו" (ע"א 563/65 יגר נ' פלביץ , פ"ד כ(3) 244, עמוד 252).
אישור ההסכם, ומתן תוקף של פסק דין, בדן יחיד
י"ג. סעיף 8(ה) לחוק הדיינים, תשט"ו- 1955 קובע:
"בית דין רבני אזורי ידון בשלושה; ואולם בענין מהענינים הבאים, שקבע השר בתקנות בהסכמת נשיא בית-הדין הרבני הגדול ובאישור ועדת החוקה חוק ומשפט של הכנסת, הוא ידון בדיין אחד, אם לא הורה נשיא בית הדין הרבני הגדול הוראה אחרת לענין מסויים:
(1) ענינים שלא על ריב.
...
(3) כל ענין שבעלי הדין הסכימו עליו שיידון בדיין אחד..."
סעיף 1 לתקנות הדיינים (עניינים שניתן לדון בהם בדיין אחד) התש"ן - 1990 קובע:
בענינים דלהלן ידון בית דין רבני אזורי בדיין אחד:
(1) ענינים שלא על ריב -
(א) קבלת הצהרת אבהות...
(ב) בקשה משותפת לאישור הסכם ממון לפי חוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973...
(3) ענין שבעלי הדין הסכימו עליו שיידון בדיין אחד -
(א) ענין שבעלי הדין הסכימו עליו שידון בדיין אחד ובית הדין אישר שהענין ראוי, לפי דין תורה, להיות נדון בדיין אחד..."
י"ד. קרי, אין ספק שבית הדין היה מוסמך לאשר את התוספת להסכם בדן יחיד (כך לפי תקנה 1(1)(ב)). השאלה איפוא היא האם היה מוסמך לתת להסכם תוקף של פסק דין. שאלה זו היא, בסופו של יום, שאלה פרשנית עובדתית: קרי, האם בנסיבות ניתנה הסכמת הצדדים (לפי תקנה 1(3)(א)). בתוספת להסכם נאמר מפורשות "הצדדים מקבלים עליהם סמכות דיין אחד לאשר את התוספת להסכם הגירושין". כמובא מעלה, הסכמה כאמור אינה נדרשת לצורך עצם אישור ההסכם - אך האם ניתן לראות בה הסכמה לעניין מתן תוקף של פסק דין? דעתי היא בבירור כי התשובה חיובית. לא סביר בעיני שהעותר - שהסמיך מפורשות את בית הדין לאשר את ההסכם - ביקש להבחין בין סוגיית האישור לסוגיית מתן התוקף. המדובר בסוגיה פרשנית - ודומה כי התכלית הסובייקטיבית של הצדדים בחתמם על התניה הנזכרת היתה להביא לסיום את ענייניהם הכלכליים בטרם מתן גט. גם במישור התכלית האובייקטיבית - קשה לקבל את ההנחה כי העותר ביקש להשאיר לעצמו "דרך חזרה" באמצעות הגבלת הסכמתו לעניין האישור בלבד, שכן בנסיבות משמעותה היא ייחוס חוסר תום לב חמור (בג"צ 846/93 ברק נ' בית-הדין הארצי לעבודה , פ"ד נא(1) 3, 11; ראו א' ברק, פרשנות החוזה (תשס"א) 536). השכל הישר, וגישתו של אדם מן היישוב, מובילים בבירור למסקנה זו. ההבחנה בין אישור ההסכם למתן תוקף של פסק דין, נראית כדקה מן הדקה עד כי היתה כלא היתה.
ט"ו. מעבר לצורך אומר, כי אין חולק שההסכם אושר כדין - ודי אף בכך כדי לקבוע שהוא מחייב את העותר.
סוף דבר
ט"ז. איננו נעתרים איפוא לעתירה. על אף תוצאה זו, סברתי כי אין מקום לפסוק הוצאות לטובת המשיבה. המשיבה לא הגישה תגובותיה במועד - וכבר חויבה בהוצאות הדיון שבוטל ביום 28.2.07 (בסך 2,500 ₪), בהחלטת בית משפט זה מאותו יום, בה נאמר כי הגישה "בקשת דחייה דקות ספורות לפני פתיחת ישיבת בית המשפט". לאחר הדיון בעתירה (ביום 15.1.08) הגישה המשיבה לבית המשפט תצהיר (מיום 14.11.07) שלפיו בגלל ויכוח עם גורם פלוני באשר להיעדרות לצורך ההליך בבית המשפט ביום 28.2.07, חשה שלא בטוב והעבירה אישור רפואי לבית משפט זה. בנסיבות איננו רואים מקום לשנות את החיוב שנקבע. כאמור, אין בידינו להיעתר לעתירה. אציע שלא לעשות צו להוצאות בגדריה.
ש ו פ ט
המשנה לנשיאה א' ריבלין
אני מסכים.
ה מ ש נ ה ל נ ש י א ה
השופט י' דנציגר
אני מסכים.
ש ו פ ט
הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' רובינשטיין.
ניתן היום ח' באדר א' תשס"ח
(14.2.08).
ה מ ש נ ה ל נ ש י א ה ש ו פ ט ש
ו פ ט