בג"ץ 553/99 דוד בר נ. צור שמיר חברה לביטוח בע"מ

בפני בקשה להארכת מועד להגשת בקשה לדיון נוסף על החלטת כבוד השופטת ביניש, אשר דחתה את בקשת המבקש למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי.

החלטת כבוד השופטת ביניש ניתנה ביום 4.1.99, ואילו הבקשה שבפני הוגשה ביום 25.1.99.

טוען בא כוח המבקש, כי ההחלטה נשוא הבקשה הומצאה למשרדו רק ביום 13.1.99, ועל כן הגיש את הבקשה בטרם חלפו חמישה-עשר יום ממועד קבלת ההחלטה. לטענתו במקרה בו ההחלטה ניתנה בהעדר הצדדים, יש למנות את המועד להגשת העתירה לדיון נוסף מיום המצאת ההחלטה ולא מהיום בו ניתנה, כפי שהדבר נעשה לגבי מועדים הקבועים בחיקוקים אחרים.

המשיבים מתנגדים לבקשה, שכן לטענתם המבקש לא הציג טעם מיוחד להארכת מועד. כן טוענים הם כי המבקש אף לא פירט מהם הטעמים שבגינם נבצר ממנו להגיש את הבקשה לדיון נוסף במהלך ששת הימים שעמדו לרשותו ממועד המצאת ההחלטה ועד למועד בו היה עליו להגיש עתירתו.

עוד טוענים המשיבים כי דין הבקשה להידחות, מהטעם שהעתירה לדיון נוסף תדחה על הסף, שכן לא ניתן לקיים דיון נוסף על החלטתו של דן יחיד.

סבורה אני כי דין הבקשה להידחות.

המועד להגשת עתירה לקיים דיון נוסף קבוע בתקנה 4 לתקנות סדר הדין בדיון נוסף, התשמ"ד1984-, הקובעת כדלקמן:

"העתירה תוגש תוך חמישה עשר ימים מיום מתן פסק הדין , אולם רשאי הרשם להאריך את המועד אם הראה העותר טעם מיוחד לכך" (ההדגשה שלי - מ.א.).

בכך נשתנה לשון תקנה 4 הנ"ל מלשונם של דברי חקיקה אחרים, הקובעים כי מניין הימים יחל מיום המצאת פסק הדין לבעל דין שההחלטה ניתנה בהעדרו (ראה למשל תקנה 402 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-, וסעיף 200 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשמ"ב1982-, הקובעים את תחילת מניין הימים להגשת ערעור).

הבדל זה אינו מקרי, והוא נעוץ בטיבו המיוחד של ההליך של דיון נוסף, שהוא הליך יוצא דופן מבחינת מהלך ההתדיינות הרגילה. הליך זה סוטה מן העיקרון של סופיות הדיון עם מתן פסק הדין בערעור, ויוצר נדבך שיפוטי נוסף. היווצרותו של נדבך נוסף במהלך השיפוטי גוררת אחריה גם את המגמה לקצוב זמנים באופן שההליך הנוסף יקוים ויסתיים תום זמן סביר (הנשיא שמגר בבש"א 6206/93 Her Majesty the

Queen in Right of Canada

נ' ריינהולד - לא פורסם).

ומן הראוי להביא בהקשר זה את דברי הנשיא אגרנט בהמ' 589/68 אנטוריה נ' פיירמנס פנד חברה לביטוח בע"מ , פד"י כב(2) 699, 700:

"ההליך של דיון נוסף הוא הליך מיוחד, אשר לא נועד לשם השהית סופיותו של פסק הדין שניתן על ידי בית המשפט העליון, אלא בתנאים מיוחדים. מכאן שהמועד שנקבע להגשת עתירה לדיון נוסף הוא 15 יום מיום מתן פסק הדין..."

עניין לנו אפוא בהסדר מיוחד, אשר נבדל מן ההסדר בדברי חקיקה אחרים, ואשר לפיו מניין הימים להגשת העתירה יימנה מיום מתן פסק הדין ולא מיום המצאתו, וזאת בין אם ניתן פסק הדין במעמד הצדדים ובין אם לאו (ראה י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי , מהדורה שביעית, בעריכת ד"ר ש' לוין, עמ' 874). על כן, לאור טיבו המיוחד של ההליך, אין מקום להשוות את ההליך של דיון נוסף, לעניין המועדים, להליכים אחרים.

יתר על כן, המבקש קיבל את ההחלטה נשוא הבקשה ביום 13.1.99, קרי: עמדו בפניו שישה ימים להכנת העתירה. המבקש לא העלה בבקשתו כל נימוק אשר מנע ממנו להכין את העתירה במשך ששת ימים אלו, ואף לא הבהיר מדוא לא פנה לבית המשפט במהלך תקופה זו בבקשה להארכת המועד.

זאת ועוד, עיון בהחלטה נשוא הבקשה מוביל למסקנה כי רבים הסיכויים שעתירה על החלטה זו תדחה על הסף, ועל כן אין טעם בהארכת המועד להגשתה.

מדובר במקרה דנן בעתירה לדיון נוסף על החלטתה של כב' השופטת ביניש, אשר דחתה את בקשת המבקש למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי.

בית משפט זה פסק לא מכבר, כי לאור הוראת סעיף 30 לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד1984-, תנאי הכרחי לאפשרות קיומו של דיון נוסף הוא כי מדובר בעניין שנפסק על ידי בית המשפט העליון בשלושה. פסק דין של דן יחיד אינו עומד לדיון נוסף (דנ"א 6707/95, רע"א 2425/95 לביא נ' בנק הפועלים בע"מ , פד"י מט(5) 155).

ההחלטה נשוא הבקשה שלפנינו ניתנה על ידי דן יחיד, ולכן לא ניתן לקיים עליה דיון נוסף.

לאור האמור לעיל, אני דוחה את הבקשה.

המבקש ישלם הוצאות בסך 1,000 ש"ח למשיבה 1 ובסך 1,000 למשיבים 3-2.