בג"ץ 5562/08 סאמיה פארוק אמין סקא נ. מפקד כוחות הצבא בגדה המערבית

1.

לפני בקשה מטעם העותרים לפסיקת הוצאות. עניינה של העתירה (מיום 22.6.08) בבקשת העותרת 1 (להלן: "העותרת") לקבל היתר כניסה לישראל על מנת לבקר את בנה הכלוא במתקן כליאה בישראל. ביום 17.7.08 הודיעו העותרים כי עשרה ימים קודם לכן נודע להם מבאת-כוח המשיב כי הונפק לעותרת היתר לביקור חד פעמי אצל בנה הכלוא, התקף מיום 22.6.08 עד ליום 5.8.08. בהמשך לכך ולבקשתם, החלטתי ביום 23.7.08 להורות על מחיקת העתירה. מכאן הבקשה לעניין ההוצאות.

2.

העותרים טוענים כי עתירתם הוגשה נוכח אי מענה ממושך מצד המשיב לבקשת העותרת. לדבריהם, מיד עם מעצרו של בנה – בחודש נובמבר 2006 – פנתה העותרת למשיב, באמצעות הצלב האדום. משלא נענתה פנייתה, פנה ביום 5.3.08 העותר 2 ללשכת היועץ המשפטי של המשיב בבקשה להסדיר את ביקורה של העותרת אצל בנה, אולם לא זכה למענה. בשל כך הוגשה עתירה זו. המשיב מתנגד לבקשה. לטענתו, הגשת העתירה לא תרמה לקבלת הסעד המבוקש, שכן המשיב החליט להיעתר לבקשה כשבוע ימים טרם הגשת העתירה. עוד טוען המשיב, כי העותרים הזדרזו והגישו עתירתם כשלושה חודשים בלבד לאחר פנייתם האחרונה למשיב. לטענתו, בירור טלפוני קצר עם לשכת היועץ המשפטי של המשיב היה ככל הנראה מייתר את הצורך בעתירה. לבסוף, טוען המשיב כי בכל מקרה דין העתירה היה להידחות שכן לעותרים עמד סעד חלופי בדמות פנייה לבית המשפט לעניינים מינהליים.

3.

בתשובתם לתגובת המשיב, טוענים העותרים כי אף אם הגשת העתירה לא היא אשר הובילה לקבלת הסעד, אין המ דובר

בתנאי הכרחי לפסיקת הוצאות. די בכך שמנקודת מבטם, כעותרים סבירים, הגשת העתירה היתה הכרחית. עוד טוענים העותרים, כי טענת המשיב לפיה הזדרזו בהגשת העתירה כלל אינה ראויה. קודם לפניית העותר 2 למשיב המתינה העותרת שנה וארבעה חודשים למענה המשיב. יתרה מזאת, טוענים העותרים כי זה מכבר סוכם בין העותר 2 למשיב, לפי דרישת המשיב, כי פניות מסוג זו שבבסיס העתירה דנן יועברו ליועץ המשפטי של המשיב בכתב ובדואר רשום בלבד. באשר לטענה כי עמד לרשותם סעד חלופי, טוענים העותרים כי הלכה זו – אשר הבהירה את העמימות המשפטית ששררה עד לקביעתה – נקבעה על ידי בית משפט זה רק ביום 4.9.08 (במסגרת בג"ץ 4487/08 עמותת רופאים לזכויות אדם נ' מפקד כוחות צה"ל בעזה (לא פורסם, 4.9.08)), כחודשיים וחצי לאחר הגשת העתירה.

4.

לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובות לה, ובשים לכללים שנקבעו בפסיקה לעניין חיוב בעל דין בהוצאות (ראו בג"צ 842/93 אל נסאסרה נ' שר הבינוי והשיכון , פ"ד מח(4) 217, (1993)), הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להתקבל. אין חולק כי עתירה זו עוסקת בעניין הומניטרי המחייב מתן מענה הולם לפונים ובתוך זמן סביר. אין בידי לקבל את טענת המשיב לפיה בנסיבות המקרה זמן ההמתנה הסביר למענה נמנה אך ורק מעת הפנייה האחרונה למשרדיו. אפילו אקבל את עמדת המשיב בנדון, הרי שהמתנה של שלושה חודשים למתן תשובה – ולו ראשונית בעניין מעין זה – סבירה היא ככל שהדבר נבחן בצידוק הפניה לערכאות בנדון בהליך פסיקת הוצאות. בנוסף, לא מצאתי לזקוף לחובת העותרים את אי פנייתם טלפונית למשיב במקרה זה וזאת בשים לב להנחיותיו של המשיב באשר לאופן הפניה אליו. אשר לגורם לקבלת הסעד, הרי שאכן מסתבר כי הנפקת האישור המבוקש קדמה להגשת העתירה, אולם מסתבר גם כן כי עובדה זו הובאה לידיעת העותרים רק לאחר שהגישו את עתירתם. זה מכבר נקבע כי גם במקרים בהם קבלת הסעד המבוקש לא נבעה מעצם הגשת העתירה, עדיין זכאים העותרים להוצאותיהם - ולו באופן חלקי - אם המשיב, בפעולותיו או מחדליו, תרם תרומה משמעותית להגשתה (בג"ץ 5463/07 שמאסנה נ' מפקד כוחות הצבא בגדה המערבית (טרם פורסם, 20.12.07); בג"ץ 10058/07 ענאתי נ' מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית (טרם פורסם, 12.2.08)). בענייננו, העדר המענה מצד המשיב לפניות העותרים במשך תקופה כה ממושכת הצדיק, אובייקטיבית ולא רק סובייקטיבית, את עצם הגשת העתירה. אם הגשת העתירה הביאה לקבלת מענה, הרי שעניין זה מהווה אף הוא סעד, ולו חלקי. באשר לטענת המשיב לקיומו של סעד חלופי אשר היה ממילא מייתר את העתירה, מקובלת עלי טענת העותרים לפיה אין לקבוע כי עתירתם היתה לא מוצדקת עת הוגשה וזאת בשים לב למועד בו נפסקה ההלכה בבג"ץ 4487/08 הנזכר.

5.

לפיכך, דין הבקשה לפסיקת הוצאות להתקבל. המשיב ישא בשכר טרחת עו"ד העותרים בסך של 3,500 ₪ ובהוצאות העותרים בסך של 500 ₪ נוספים. סכומים אלו נקבעו בשים לב לסיום ההליך על-ידי המשיב בלא צורך בקיום דיון בעתירה לגופה, כמו גם להתמשכות הקצרה של ההליך כולו בבית משפט זה. סכומים אלה ישאו הפרשי ריבית והצמדה כדין מיום ההחלטה ועד התשלום בפועל.