בג"ץ 5577/05 יואב כהנא, עוד נ. בית הדין הארצי לעבודה

השופטת מ' נאור :

1.עתירה למתן צו על תנאי שעניינה פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה (להלן: בית הדין הארצי) ב- ע"ע 1137/04, בו נדחה ערעורו של העותר על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בחיפה (להלן: בית הדין האזורי). בעתירה מבקש העותר גם צו ביניים לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית הדין הארצי.

2.העותר השתתף בקורס שערכה המשיבה מס' 2 (להלן: המשיבה). במהלך הקורס קיבל העותר "דמי השתלמות". בטרם החל את הקורס חתם העותר על התחייבות (להלן: ההתחייבות) ולפיה ישא בעלות הקורס וכן יחזיר את "דמי ההשתלמות" שקיבל אם יעזוב את המשיבה בתוך התקופה שנקבעה בהתחייבות. לאחר סיום הקורס חתם העותר על חוזה עבודה עם המשיבה (להלן: החוזה). בחוזה נקבע כי העותר ישלם פיצוי מוסכם למשיבה אם לאחר שיסיים את עבודתו אצלה, יתחרה בה בתוך התקופה שנקבעה בחוזה. פחות מחמישה חודשים לאחר חתימת החוזה התפטר העותר מעבודתו וכעבור כחודשיים נוספים החל לעבוד בחברה המתחרה במשיבה. המשיבה הגישה תביעה לבית הדין האזורי לקבלת הפיצוי המוסכם, כקבוע בחוזה, ולהשבת דמי ההשתתפות ועלות הקורס, כקבוע בהתחייבות. בית הדין האזורי דחה את תביעת המשיבה, בכל הנוגע לפיצוי המוסכם, וקיבל את תביעתה בענין החזר דמי ההשתלמות ועלות הקורס. בית הדין האזורי ציין כי אין הוא נדרש להכריע בשאלות המשפטיות המורכבות שהעלו הצדדים לגבי החוזה שהרי ממילא נדחתה תביעת המשיבה, שלא הצליחה להוכיח כי העותר הפר את התניות שנקבעו בחוזה. ערעורו של העותר לבית הדין הארצי נדחה, כאמור, תוך שנקבע כי "הרושם שמותיר המקרה, איננו של מעביד הכובל עובד לעבוד אצלו. . . אלא הרושם בנסיבות [ה]מקרה הינו – של עובד שניצל מעבידו לרכישת מקצוע, וחש עצמו פטור מכל התחייבות כלפיו, ומשום כך מיהר לעבור לעבוד במקצועו החדש אצל מתחריו".

3.בעתירה טוען העותר כי פסק דינו של בית הדין האזורי לא נחתם על ידי כל חברי המותב ולכן אינו תקף, וכך גם פסק דינו של בית הדין הארצי, אשר נסמך עליו. הוא מוסיף כי פסק דינו של בית הדין האזורי ניתן תקופה ארוכה לאחר שנשמעו העדויות והוגשו הסיכומים וזאת בניגוד לסעיף 55(ב) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991 (להלן: התקנות). כמו כן טוען העותר כנגד ממצאים עובדתיים שנפסקו ומוסיף כי היה על בית הדין להכריע גם בשאלות המשפטיות שהתעוררו "שאינן קשורות בממצאים עובדתיים" כקבוע בסעיף 108(א) לתקנות.

4.ביום 22.6.2005 הורתי למשיבה להתייחס לטענת העותר לפיה פסק הדין של בית הדין האזורי לא נחתם על ידי כל חברי המותב. המשיבה צרפה לתגובתה את פסק הדין כאשר הוא חתום על ידי כל חברי המותב. היא הוסיפה כי ממילא העותר לא העלה הטענה בערעורו בבית הדין הארצי ואין לשעות לה כעת. המשיבה הוסיפה כי בנסיבות אלה בהן העותר, שהנו עורך דין, הגיש עתירה לבית המשפט הגבוה לצדק מבלי שערך כל בירור עובדתי מינימאלי בטרם הגשתה, יש לחייבו בהוצאות העתירה.

5.דין העתירה להדחות על הסף. בית משפט זה איננו יושב כערכאת ערעור על פסיקתו של בית הדין הארצי והוא יתערב בה רק במקרים שבהם נפלה טעות מהותית בפסק הדין, בשים לב לחשיבותה הכללית הציבורית של הבעיה, וכאשר הצדק מחייב זאת (בג"צ 525/84 חטיב נ' בית הדין הארצי לעבודה , פ"ד מ (1) 673, 693). מקרה זה אינו נמנה על מקרים אלה. טענתו העיקרית של העותר כי פסק דינו של בית הדין האזורי לא נחתם על ידי כל חברי המותב נמצאה שגויה. יתר טענותיו הן טענות "ערעוריות" באופיין ואין מקום כי נתערב בהן.

6.לגופו של ענין יצויין כי פסק דינו של בית הדין הארצי ניתן על פי הסמכות שבתקנה 108(ב) לתקנות, שעל פיה רשאי היה בית הדין הארצי לכלול בפסק דינו את קביעתו בדבר דחיית הערעור בלבד, משהתקיימו דרישות התקנה (ראו: בג"צ 8152/03 אבנרי נ' בית הדין הארצי לעבודה (לא פורסם)) ובצדק לא התייחס בית הדין הארצי לשאלות משפטיות שהתייתרו "שאינן קשורות לעובדות" (השוו עם דחית עתירות תיאורטיות בבית משפט זה: בג"צ 5062/97 איגוד שמאי ביטוח בישראל נ' מ"י , פ"ד נה (1) 181, 184; בג"צ 6621/99 מגן – למען קידום זכויות הפרט בהליך הפלילי (ע"ר) נ' משטרת ישראל (לא פורסם)).

7.מכל מקום העתירה נדחית על הסף ועמה נדחית גם הבקשה לצו ביניים. העותר ישא בהוצאות המשיבה בסך 10,000 ש"ח.