בג"ץ 5673/01 הועדה המקומית לתכנון ולבניה השומרון נ. שר הפנים

בפני בקשה מטעם המשיב 2 לחיוב העותרת בהוצאות.

עניינה של העתירה הוא בקשת העותרת כי תבוטל החלטה של שר הפנים מיום 1.5.01, לפיה תינתן למשיב 2 הארכת מועד להגשת פיצויים מכוח סעיף 197 לחוק התכנון והבנייה, התשכ"ה 1965. העותרת טענה כי עובר להחלטה האמורה לא ניתנה לה הזדמנות להשמיע את עמדתה, וכי עד לחודש מאי 2001, המועד בו נשלחה אליה ההחלטה, כלל לא הובאה לידיעתה העובדה כי המשיב 2 פנה בבקשות להארכות מועד ולא נתבקשה תגובתה לאותן בקשות.

ביום 5.3.03 התקיים דיון במסגרת עתירה זו בפני הרכב בראשותו של כב' השופט מצא, ובסופו הוחלט לדחות את המשך הדיון בעתירה כדי לאפשר למשיב 1 לשוב ולבחון את החלטתו נשוא העתירה, לאחר שיעיין בתגובת העותרת לבקשת המשיב 2. ביום 19.5.03 החליט המשיב 1, לאחר ששמע את עמדת העותרת, להשאיר על כנה את החלטתו של שר הפנים הקודם. בהמשך לכך, פנתה העותרת ביום 19.6.03 בבקשה למחיקת העתירה.

המשיב 2 טוען כי יש לחייב את העותרת בהוצאות בגין עצם הגשת העתירה וכן בשל הסחבת שנקטה והתמשכותם המיותרת של ההליכים. נראה לי, כי אין יסוד מספיק לבקשתו זו. החלטתו של ההרכב מיום 5.3.03 לאפשר לעותרת להשמיע את עמדתה בפני המשיב 1 מספקת תמיכה משמעותית לטענת העותרת, לפיה נפל פגם של ממש בהליך המקורי. לא מצאתי בטיעוני המשיב 2 מענה לטענה זו. מכך עולה, כי בעתירה היה ממש, אף כי בסופו של דבר החלטת המשיב 1 לא שונתה. אשר לדחיות במועדי הדיון, הרי שבנסיבות העניין, בו מרבית הדחיות היו בהסכמת המשיב 2, אשר אינו חולק על כך שהיו מסיבות ראויות, אין מקום לפסיקת הוצאות על בסיס זה.

הבקשה נדחית.