בג"ץ 5679/15פלוני נ. המכללה האקדמית לחינוך ע"ש דוד ילין

השופט נ' הנדל :

1 .

עניינה של העתירה שלפנינו בהחלטת המכללה האקדמית לחינוך ע"ש דוד ילין (להלן: המכללה ) להרחיק את העותר מלימודיו במסלול החינוך לגיל הרך. לטענת העותר, ההחלטה התקבלה בעקבות המלצתה של מרצה שהטרידה אותו מינית במספר הזדמנויות, ומשום כך היא נגועה בניגוד עניינים ואף מהווה "התנכלות", כהגדרתה בחוק למניעת הטרדה מינית, התשנ"ח-1998. העותר מבקש, אפוא, כי בית משפט זה יורה למכללה לנמק מדוע לא תבוטל המלצת המרצה בעניינו, ומדוע לא יוחזר העותר אל ספסל הלימודים. לאור פתיחתה הקרובה של שנת הלימודים, ביום 1.9.2015, מבקש העותר כי ניתן צו ביניים שיאפשר לו לשוב ללימודיו עד לקבלת הכרעה בעתירתו.

2.

מתעוררת השאלה האם הסמכות בנידון מוענקת לבית משפט אחר. התשובה לכך היא בחיוב. כפי שנפסק בעניין מלחם :

"הלכה היא, כי פעילותם האקדמית של מוסדות להשכלה גבוהה, ובכלל זה החלטות בדבר קבלת תלמידים ללימודים, אינה מהווה משום מילוי תפקיד ציבורי על פי דין (עע"מ 7151/04 הטכניון - מכון טכנולוגי לישראל נ' דץ (טרם פורסם) והאסמכתאות הנזכרות שם; וראו במיוחד בג"ץ 5682/97 אטרי נ' רקטור אוניברסיטת חיפה (לא פורסם)). משכך, אין עניינים אלו נתונים לסמכותו של בית משפט זה לפי סעיף 15(ד)(2) לחוק יסוד: השפיטה. אשר לסעיף 15(ג) לחוק יסוד: השפיטה, הרי פתוחה בפני העותר האפשרות לפנות לבית המשפט האזרחי, ודי בכך על מנת שבית המשפט הגבוה לצדק יימנע מהתערבות" (בג"ץ 9167/05 מלחם נ' ועדת הקבלה לפקולטה לרפואה (6.10.2015)).

החלטות המכללה באשר לקבלת – או הרחקת – תלמידים, הינן מרכיב חשוב של פעילותה האקדמית. ואולם, אף שעסקינן בענייני חינוך, בית המשפט לעניינים מינהליים אינו מוסמך לדון בעתירה שלפנינו. זאת, מהטעם כי המכללה אינה בגדר רשות, המוגדרת כ"גופים ואנשים הממלאים תפקידים ציבוריים על פי דין" (סעיף 2 לחוק בתי המשפט לעניינים מינהליים, התש"ס-2000). אכן, הסמכות בנדון מסורה בידי בית המשפט המחוזי מכוח סמכותו השיורית. הנה כי כן, אין להביא את העניין לפני בית משפט זה, שכן הוא בסמכותו של בית משפט אחר (ראו 15(ג) לחוק יסוד: השפיטה), והעתירה אף אינה מופנית כלפי גוף הממלא תפקיד ציבורי על פי דין (בהתאם לחלופה שבסעיף 15ד(2) לחוק יסוד: השפיטה). המסקנה היא, כי בעוד בית המשפט המחוזי מוסמך לדון בסעד המבוקש אין זה המצב לגבי בית משפט זה.

3.

העתירה הנוכחית הוגשה בתאריך 20.8.2015. בו ביום, התבקשה התייחסותו של העותר לשאלת הסמכות, ואתמול אחר הצהריים התקבלה תגובתו, בה הועלו שתי טענות שראוי להתייחס אליהן בקצרה. האחת, כי ההחלטה בעניינו אינה "פעילות אקדמית", אלא "התנכלות" הנובעת משיקולים זרים, ולכן הדיון בה מצוי בסמכותו של בית משפט זה. בטענה זו אין ממש. הטעם הוא, כי בסוגיית הסמכות המבחן הוא הסעד המבוקש, החזרת העותר אל ספסל הלימודים, ולא הקו שתוקף את ההחלטה – קיומו של שיקול זר.

הטענה השנייה, כי אף בהעדר סמכות לדון בעתירתו, "מן הצדק" להעניק לעותר סעד זמני עד לבירור עניינו בפני בית המשפט האזרחי. זאת, לאור "לוחות הזמנים החלקיים בפגרת בתי המשפט ולנוכח הצורך בהליכי רישום ותשלום לשנת הלימודים", אשר עלולים למנוע ממנו לפתוח את השנה במועדה. אף בטענה זו אין ממש. ברם, הואיל והיא חוזרת על עצמה בהקשרים שונים, נציין זאת: הסמכות נקבעת על פי הכללים הרלוונטיים. בנוסף, ואף חשוב מכך, מבחינה מעשית העותר אינו יכול ליהנות ממצב בו הגיש את ההליך בערכאה הלא מתאימה כדרך לקנות סמכות. אל לצד להגיש את ההליך במקום שנעדר סמכות ולצפות כי בית המשפט יקבל את בחירתו המוטעית כמחייבת. "מן הצדק" היה כי העתירה לא הייתה מוגשת כלל לבית משפט זה, לא רק משיקולי זמנו של בית המשפט אלא אף משיקולי סד הזמנים של העותר עצמו. ניתן לומר, כי אין לו לעותר להלין כעת אלא על התעקשותו לעמוד על בקשתו בפני בית משפט זה, על אף הרמז העבה בהחלטה שניתנה ביום 20.8.2015 בסוגיית הסמכות, חלף פנייה לערכאות המתאימות.

4.

העתירה נדחית על הסף משיקולי סמכות עניינית. מאחר ולא נתבקשה תגובה, ולא בלי היסוס, אין צו להוצאות. נבהיר, כי כדי לסיים את העניין בהקדם, ולנוכח התוצאה אליה הגענו, סווג העותר כפלוני על פי בקשתו. ואולם, אין בכך הבעת עמדה לגופה של הסוגיה היה ויוגש הליך חדש, ולו מן הטעם שלא התבקשה עמדת המשיבה בנדון.