בג"ץ 568/13 עמותת מבוי סתום נ. בית הדין הרבני הגדול בירושלים

1.

העתירות שלפנינו נסבו על החלטות בית הדין הרבני הגדול במסגרת הליכים המתנהלים מזה למעלה מעשור בין העותרת 2 בבג"ץ 568/13 (להלן: העותרת ) לבין המשיב 3 לאותה עתירה (להלן: המשיב ), בנושא גירושיהם. בשל סירובו ליתן גט, הורה בית הדין הרבני האזורי על מאסרו. בית הדין הרבני גדול שדן בערעור על החלטה זו, התנה את הארכת מאסרו של המשיב, בהמצאת פסק-דין לדחיית תביעת נזיקין של העותרת נגד המשיב. זאת, כדי למנוע מצב שבו כשרות הגט תעמוד בספק (החלטה מיום 18.12.2012). להחלטה זו כוונה העתירה בבג"ץ 568/13, שבה נטען כי תנאי זה מהווה חריגה מסמכות של בית הדין הרבני, שכן הוא מונע מהעותרת את גישתה לערכאות שיפוטיות אחרות, ולמעשה שולל את האפשרות להגיש תביעת נזיקין שעילתה סרבנות גט. ביום 11.2.2013 ניתן צו על תנאי בעתירה, ודיון בבקשה לצו הביניים התקיים לפני מותב זה ביום 20.2.2013. לדיון התייצבו גם היועץ המשפטי לשיפוט הרבני ובאת-כוח היועץ המשפטי לממשלה. צו ארעי האוסר על שחרורו של המשיב ממאסר ניתן עם הגשת העתירה, ותוקפו הוארך במעמד הדיון עד לדיון בבית הדין הרבני הגדול. בהחלטתו מיום 24.3.2013 האריך בית הדין הרבני הגדול את מאסרו של המשיב ב-60 ימים נוספים, לאחר שציין כי סוגיית תביעת הנזיקין – שעמדה בבסיס העתירה כאמור –

אינה זו שמעכבת את סידור הגט. בעקבות החלטה זו והחלטות דומות שבאו בעקבותיה – הוגשה עתירת המשיב (בג"ץ 3031/13).

2.

ביום 4.6.2013 ניתן פסק-דינו של בית הדין הרבני הגדול. בית הדין הרבני הגדול קבע בפסק-דינו כי הצעה שהועלתה לחלוקת הרכוש ולסיום הסכסוך התקבלה על-ידי המשיב, אך נדחתה על-ידי העותרת. בנסיבות אלה, סבר בית הדין הרבני הגדול כי ההליך שלפניו מוצה, והורה על החזרת הדיון בתיק לבית הדין האזורי. כמו כן, הורה בית הדין הרבני הגדול על שחרור המשיב ממאסר לאחר חתימת ערבות צד ג' על-סך 100,000 ש"ח. בעקבות פסק-דינו של בית הדין הרבני הגדול ושחרור המשיב ממאסרו, נתבקשה עמדת הצדדים שלפנינו אם נדרש דיון בעתירותיהם.

3.

נוכח שחרורו ממאסר, הסכים המשיב למחיקת עתירתו (בג"ץ 3031/13). מנגד, טענו העותרות יש להמשיך את הדיון בעתירתן (בג"ץ 568/13). לשיטתן, פסק הדין מיום 4.6.2013 הוא פרק נוסף בהתנהלותו הבלתי-סבירה של בית הדין הגדול כלפי העותרת, תוך שיתוף פעולה עם דרישותיו "הסחטניות" של המשיב במישור הרכושי. על כן, מבקשות העותרות כי תינתן רשות לתקן את העתירה, תוך הוספת הטענות המתייחסות לפסק הדין שניתן בינתיים.

4.

לאחר עיון בהודעות הצדדים, הגענו לכלל מסקנה כי מוצה הדיון בעתירות שלפנינו. כאמור, הסוגיה המרכזית שאליה התייחסה העתירה בבג"ץ 568/13 – ובעניינה ניתן צו על תנאי – היא התנאי שנקבע בהחלטת בית הדין הגדול מיום 18.12.2012, ובו נכרכה שאלת המשך מאסרו של המשיב עם המצאת פסק-דין לדחיית תביעת נזיקין בעילת סרבנות גט. תנאי זה – כמו גם השאלות שהוא מעורר – אינו רלוונטי עוד בנקודת הזמן הנוכחית, נוכח סיום ההליך בבית הדין הרבני הגדול ושחרורו של המשיב ממאסר מטעמים אחרים. כידוע, בית משפט זה אינו נוטה לפסוק בעתירות שהפכו תיאורטיות תוך כדי התדיינות (בג"ץ 1932/12 נוף נ' השר לביטחון פנים (13.5.2012), ולא מצאנו לחרוג מכלל זה בענייננו. כאמור, לעותרות טענות נוספות כלפי התנהלות בתי הדין הרבניים בעניינה של העותרת, אך אלה חורגות מהמחלוקת העקרונית שבה התמקדה העתירה המקורית, ובה ניתן צו על תנאי. לכן, אנו סבורים כי העתירה במתכונתה הנוכחית מיצתה את עצמה ודינה להימחק. אין צריך לומר כי זכויות העותרת בהתייחס לפסק דינו של בית הדין הגדול מיום 4.6.2013 – שמורות לה.

העתירות נמחקות אפוא. איננו עושים צו להוצאות.