בג"ץ 8769/13 מנוחין ישי נ. פרקליטות המדינה מחלקת עררים

השופט א' שהם:

1.

לפנינו עתירה למתן צו על תנאי שעניינה ערר שהגישו העותרים למחלקת העררים בפרקליטות המדינה (להלן: מחלקת העררים )– המשיבה 1, על החלטתה של המחלקה לחקירות שוטרים בפרקליטות המדינה (להלן: מח"ש ) – המשיבה 2, לפיה יש לסגור את תיק החקירה בתלונתו של העותר 1 נגד המשיב 3, מחמת חוסר ראיות. העותרים טוענים, כי אי מתן החלטה בערר, שבעה חודשים לאחר הגשתו, שקולה לדחייתו, ולפיכך מבקשים העותרים להורות על ביטול ההחלטה לדחות את הערר, ולהעמיד לדין את המשיב 3. לחלופין, מבקשים העותרים להורות למשיבה 1 להכריע בערר בתוך זמן קצר.

רקע והליכים קודמים

2.

ביום 11.7.2010, הגיש העותר 1 (להלן: מנוחין ) תלונה למחלקה לחקירת שוטרים, נגד המשיב 3 (להלן: סוררו ), בגין אלימות שהאחרון נקט, לכאורה, נגדו במהלכה של הפגנה. מתלונתו של מנוחין עולה, כי ביום 9.7.2010, הוא השתתף בהפגנת מחאה שנערכה בשכונת שייח' ג'ראח בירושלים, נגד " ההתנחלות היהודית בשכונה ". לטענת מנוחין, בשלב מסוים במהלך המחאה, ניצבו המפגינים במרחק של כשני מטרים מכוח משטרה שנכח במקום, והיה תחת פיקודו של סוררו. בשלב זה, ומבלי שקדמה לכך כל התגרות מצידו של מנוחין, התקדם סוררו לעברו ובעט בו בחוזקה ברגליו. בהמשך לכך, ניגש מנוחין לסוררו וביקש לקבל את פרטיו האישיים, אך בתגובה סוררו דחף אותו לידי שוטר אחר, וסירב לתת לו את פרטיו.

3.

ביום 10.7.2011, החליטה מח"ש לסגור את תיק החקירה נגד סוררו, מחמת חוסר ראיות. מח"ש הודיעה למנוחין, כי על יסוד ניתוח הראיות והגרסאות העולות מחומר החקירה נמצא, כי סיכויי ההרשעה ב" תיק אינם סבירים ".

ביום 11.10.2011, הגישו העותרים ערר למחלקת העררים כנגד החלטה זו, וכעבור כשנה ממועד הגשתו, הודיעה מחלקת העררים לעותרים כי עררם התקבל. בעקבות זאת, הוחזר תיק החקירה למח"ש, לצורך המשך חקירת התלונה של מנוחין. ואולם, ביום 13.3.2013, לאחר בחינה מחודשת של חומר הראיות, החליטה מח"ש שלא לשנות מהחלטתה המקורית, וסגרה, בשנית, את תיק החקירה נגד סוררו מחמת חוסר ראיות.

העותרים מיאנו להשלים עם החלטתה של מח"ש, לסגור בשנית את תיק החקירה נגד סוררו. לפיכך, הגישו ביום 14.5.2013, בשנית העותרים ערר נגד החלטתה של מח"ש למחלקת העררים (להלן: הערר ).

4.

בחלוף כשבעה חודשים מהגשת הערר, ומשלא נתקבלה בתוך פרק זמן זה החלטה בעררם, פנו העותרים לבית משפט זה, בעתירה למתן צו על-תנאי, כמפורט בפתיח. טענתם העיקרית של העותרים במסגרתה של העתירה, היא שהימנעותה של מחלקת העררים מלהכריע בערר במשך כשבעה חודשים, מנוגדת לחובות המוטלות עליה במסגרת המשפט המנהלי והבינלאומי, לפיהן עליה להכריע במהירות הראויה בעררים המגיעים לפתחה, ושיהוי זה פוגע בזכותו של מנוחין לכך שתלונתו תתברר בתוך פרק זמן סביר. לפיכך, סבורים העותרים, כי יש לראות באי מתן ההחלטה בעררם כדבר השקול כנגד דחייתו של הערר, ועותרים לביטולה של החלטה זו. לחלופין, מבקשים העותרים להורות למשיבה ליתן החלטה בעררם בתוך פרק זמן קצר.

בתגובתם המקדמים לעתירה, הודיעו העותרים כי ביום 19.1.2014, דחה המשנה לפרקליט המדינה את עררם של העותרים, בקובעו כי:

"לאחר בחינת מכלול נסיבות העניין, לרבות סמכות השימוש בכוח שקמה לשוטרים לאחר ההכרזה על ההתקהלות האסורה ומתן הוראות פיזור, טיב השימוש בכוח המיוחס לנילון [סוררו], היעדר עדות ישירה לעניין הבעיטות או תיעוד צילומי של המאורע וכן היעדר תיעוד רפואי כלשהו, לא מצאנו להתערב בהחלטה על סגירת התיק, והערר נדחה."

עוד הדגישו המשיבים, כי הוראת סעיף 65א לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: חסד"פ ), הקובעת כי, ככלל, החלטה בערר על סגירת תיק בעבירת מין או אלימות מסוג פשע, תינתן בתוך חצי שנה, אינה חלה בענייננו, משום שסוררו נחשד בעבירה מסוג עוון. לפיכך, ביקשו המשיבים לדחות את העתירה על הסף.

ביום 13.2.2014, הודיעו העותרים, כי על אף שניתנה החלטה בערר, הם עומדים על עתירתם. לטענתם, העתירה מעלה שאלה עקרונית בקשר לפרק הזמן בו ראוי ליתן החלטה בערר הנוגע לעבירות מסוג עוון, שסעיף 65א לחסד"פ אינו חל עליו. לדידם של העותרים, הדיון וההכרעה בשאלה זו, הם המהווים את הסעד העיקרי של עתירתם. העותרים סבורים, שתחולתו המצומצמת של סעיף 65א לחסד"פ לעבירות מין ולעבירות אלימות מסוג פשע בלבד, יוצרת לאקונה באשר לפרק הזמן בו ראוי להכריע בעררים הנוגעים לעבירות מסוג עוון, דבר הדורש את הכרעתו של בית משפט זה. העותרים מדגישים, כי עתירתם מקבלת משנה תוקף לאור העובדה, שבישראל אין חוק האוסר על " עינויים ועל יחס ועונשים אכזריים ", ולכן תלונות נגד אלימות מצד גורמי אכיפה מסווגות כעבירות מסוג עוון, דוגמת תקיפה סתם.

דיון והכרעה

5.

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה של העתירה להידחות על הסף, משום שהעתירה מיצתה את עצמה.

6.

העתירה, רובה ככולה, נסובה סביב הימנעותה של המחלקה לעררים מלהכריע בערר שהגישו העותרים, כנגד החלטתה של מח"ש לסגור את תיק החקירה נגד סוררו. ואולם, כפי שעולה מתגובת המשיבים, ביום 19.1.2014, ניתנה החלטתו המנומקת של המשנה לפרקליט המדינה, מר יהודה שפר, במסגרתה נסקרו עיקרי ההודעות והראיות בתיק החקירה, ונדחה עררם של העותרים. בנסיבות אלה, נראה כי העתירה מיצתה את עצמה במתכונתה הנוכחית. ככל שלעותרים טענות כנגד החלטתו של המשנה לפרקליט המדינה לגופה, הרי שביכולתם לנקוט בכל צעד שיראו לנכון, בעניין זה (ראו, לדוגמא, בג"ץ 8476/08 ז'ורבין נ' משטרת ישראל (6.4.2009); בג"ץ 8512/08 רסטקס סחר והשקעות 1996 בע"מ נ' היועץ המשפטי לממשלה (24.2.2009); בג"ץ 4135/09

רובינג נ' משרד התעשייה המסחר והתעסוקה (4.3.2010)). עוד ראוי לציין, כי דחייתו של ערר העותרים לגופו של עניין, הופכת, במידה רבה, את הטענות בדבר פרק הזמן הראוי למתן החלטה בערר הנוגע לעבירות מסוג עוון, לטענות תיאורטיות, אליהן לא יידרש בית משפט זה, במסגרתו של ההליך הנוכחי. לא מצאתי כי טענותיהם של העותרים, במקרה דנן, מצדיקות חריגה מהכלל לפיו אין להיזקק לטענות שהפכו, במהלך הטיפול בעתירה, לתיאורטיות גרידא (בג"ץ 568/13 עמותת "מבוי סתום" נ' בית הדין הרבני הגדול (20.6.2013); בג"ץ 1932/12 נוף נ' השר לביטחון פנים (13.5.2012)).

7.

על יסוד הדברים האלו, דינה של העתירה להידחות על הסף.

העותרים ישאו בהוצאות המשיבים בסך 5,000 ₪.