בג"ץ 5708/10 רס"מ מויאל נפתלי נ. מפכ"ל המשטרה

השופט ע' פוגלמן:

1.

עתירה זו נסבה על החלטת ראש אגף משאבי אנוש במשטרת ישראל (להלן:

ראש אמ"ש ) מיום 13.12.09 להעביר את העותר מתפקידו כמדריך כשירויות וירי במחוז הדרום של משטרת ישראל. ההחלטה ניתנה בעקבות המלצת ועדה בודקת שמונתה לבדיקת נסיבות פטירתו של שוטר לאחר ביצוע מבחן כשירות גופנית שעליו היה מופקד העותר, בתפקידו כמדריך כושר. ההחלטה הוגבלה לפרק זמן של שלוש שנים. בתקופה זו מכהן העותר בתפקיד אחר ודרגתו לא נפגעה. בעתירתו, מבקש הוא להורות למשיבים להשיבו לתפקידו הקודם לאלתר.

רקע כללי

2.

ביום 1.8.2009 נערך לשוטרי מחוז הדרום מבחן כושר גופני הידוע בשם בוחן בר אור.

השוטר יגאל אלישע (להלן: המנוח ) השתתף אף הוא בבוחן, וכנגזר מגילו –

נטל חלק בשלב הראשון של הבוחן –

הליכה בת 4 ק"מ . כשסיים את ההליכה, חש ברע, וכעבור זמן קצר התמוטט. למקום הוזעק אמבולנס מרחבי וכן הרופא המרחבי. לאחר הגעת הרופא, התדרדר מצבו הרפואי של המנוח. הצוות הרפואי ביצע בו פעולות החייאה, ובהמשך פונה לבית החולים סורוקה בבאר-שבע,

שם

נפטר.

3.

בעקבות מותו של המנוח, הוקמה ועדת בדיקה שקיבלה גרסאותיהם של 19 קצינים ושוטרים שהיו מעורבים בפרשה, ובחנה את פעולותיהם. הועדה עמדה על כך שלפי ההנחיות המחייבות מטעם קצין רפואה ראשי, תנאי להשתתפות במבחן היה – בין היתר – מילוי הצהרת בריאות. בגדרה של הצהרה זו, נדרש השוטר להצהיר כי לא סבל מרשימת מחלות המפורטות בטופס, וכי אין הוא סובל מרשימת תופעות המפורטות שם. עוד הוא נדרש לציין אם הוא עוסק באופן שגרתי בפעילות גופנית. במידה

ומתעורר ספק, אין לחתום על ההצהרה ויש להיבדק על-ידי רופא. נקבע, כי שוטר שלא חותם על ההצהרה לא ישתתף במבחן. ועדת הבדיקה בחנה את הנתונים, ומצאה כי העותר, שהכיר היטב את הנהלים הרלבנטיים, לא דאג להחתמת המשתתפים על טופס הצהרת בריאות, ולא וידא שהם מילאו טופס זה. נמצא בנוסף, כי המנוח ניגש לבוחן בלא שעבר בדיקה רפואית המכונה מלר"ת (מרכז להערכה רפואית תפקודית. מטרתה איתור ומניעת מחלות באמצעות בדיקות מקיפות. בגילו של המנוח (42), צריכה הבדיקה להיערך אחת לשנה). הוועדה מצאה כי על אף שהמנוח עבר בוחן בר אור תשע פעמים במרוצת השנים, הוא מעולם לא נבדק במלר"ת.

4.

הועדה הגיעה למסקנה כי הפרשה מלמדת על בעיית משמעת מובהקת, וכי מדובר בכשל מתמשך ובזלזול בהוראות המשטרה. דו"ח הועדה כלל, הן המלצות מערכתיות הן המלצות אישיות. דו"ח הועדה התייחס באופן אישי לשורה של קצינים ושוטרים, תוך המלצות לנקיטת הליכים משמעתיים ומינהליים. בגדר כך,

נקבעו לגבי העותר ממצאים בדרגת חומרה גבוהה. הועדה קבעה כי העותר התרשל בצורה חמורה במילוי תפקידו, בציינה שאי בדיקת הצהרת בריאות על-ידו אינה מוגבלת לנסיבות המקרה, כי אם מדובר באי הקפדה שנמשכה לאורך שנים. הועדה המליצה להעמיד את העותר לדין משמעתי, וכן לסיים את תפקידו כמדריך כושר ולהעבירו לתפקיד אחר. העותר הועמד לדין משמעתי בפני קצין אגף מבצעים דרום, והורשע באי מילוי הוראה; זאת בשל כך שלא בדק עם מפקד זירת האימון אם קיימת רשימת משתתפים שבצידה חייבי מלר"ת; לא דאג כי המשתתפים ימלאו הצהרות בריאות; ולא הקפיד על מילוי ההוראה למילוי טופס הצהרת בריאות. העותר נידון לעונש של נזיפה וכן לקנס כספי בסך של 200 ש"ח. בנוסף, הוחלט להעבירו מתפקידו בהתאם להמלצת הועדה. המלצת מפקד מחוז הדרום להציבו בתפקיד מדריך ירי מחוזי נדחתה, לאחר שנמצא כי אין היא עולה בקנה אחד עם הכשלים בהתנהלותו בתחום ההדרכה, והעותר שובץ בתפקיד מש"'ק

משאבי אנוש. בהמשך, לאחר שהעותר השיג על ההחלטה להעבירו מתפקידו, הוגבל תוקף ההחלטה לחמש שנים, ובשלב מאוחר יותר, לאחר ריאיונות שנערכו עימו, לרבות עם ראש אמ"ש עצמו, צומצמה מגבלת השיבוץ לפרק זמן של שלוש שנים. בכך, כאמור, עניינה של העתירה.

טענות הצדדים

5.

העותר טוען נגד קביעותיה של הועדה ונגד החלטתו של ראש אגף משאבי אנוש; לדבריו,

בפועל, הוא היחיד שהודח מתפקידו בעקבות האירוע. זאת, על אף שהועדה התייחסה גם לשוטרים נוספים בפרק המסקנות האישיות. עוד גורס הוא כי על המשיבים היה לבחון אם הסנקציה שנקטו בעניינו עומדת ביחס סביר והולם לסנקציות שהושתו על השוטרים האחרים (העותר מפנה בעניין זה לבג"צ 3798/09 אירנה גורוחוד נ' המפקח הכללי משטרת ישראל (לא פורסם, 7.12.2010).

לטעמו, ההחלטה, שאינה עוסקת באחריות הדרג הבכיר, פוגעת בזכותו לשיוויון. עוד טוען העותר, כי מאות שוטרים "מתחמקים" בעקביות ובשיטתיות מן המלר"ת, על כן, אין מקום, לדעתו, להטיל עליו אחריות אישית בשל כך.

העותר מוסיף כי החובה להחתים את המשתתפים בבוחן על הצהרת בריאות אינה חלה עליו. למעשה, טוען העותר, לפי הוראת קרפ"ר 53.2.06, מילוי הצהרת הבריאות צריך להיעשות כ- 14 ימים לפני התחלת ההכשרה או הפעילות, כך שברור כי האחריות לחתימה אינה חלה על מדריך הכושר. זאת ועוד, על-פי הנטען, מאות שוטרים נטלו שוב ושוב חלק במבחני בר אור ובפעילויות ספורט נוספות, מבלי שאיש מהם מילא את ההצהרה, והדרישה למילוי הצהרת בריאות היא בבחינת "אות מתה". לבסוף, מדגיש העותר כי שוטרים רבים הממלאים את ההצהרה, אינם מוסרים דיווחי אמת,

כך שאין בדרישה זו כל תועלת.

העותר גורס בנוסף כי ההחלטה להעבירו לתפקידו אינה מידתית, באשר עברו הינו ללא רבב. לבסוף, טוען העותר כי לא ניתנה לו הזדמנות לשימוע, אשר מתחייבת הן מכללי הצדק הטבעי, הן מפקודות הקבע של המשטרה. מטעמים אלה, מבקש הוא כי ההחלטה תבוטל.

6.

לעמדת המשיבים, מדובר בהחלטה סבירה, מידתית ומוצדקת, שהתקבלה כדין לאחר הליך בדיקה סדור ויסודי, שבמהלכו נשמעו טענות העותר, והופעל שיקול דעת פרטני בעניינו. ההחלטה התקבלה

על יסוד מסקנות והמלצות חד משמעיות שקבעה ועדה בודקת, שלפיהן התרשל העותר התרשלות חמורה במילוי תפקידו כמדריך כושר גופני.

המשיבים מדגישים כי האחריות על העברת הבוחן

בהתאם להנחיות ולכללים הקבועים בפקודות המשטרה, הוטלה בראש ובראשונה על העותר, מתוקף תפקידו כמדריך כשירויות. המשיבים מציינים, כי מבדיקת הוועדה עולה, כי העותר שאל את המשתתפים בבוחן מספר שאלות על מצבם הבריאותי, אולם לא דרש ולא עמד על כך שהם ימלאו טופס הצהרת בריאות כמתחייב בנהלי אגף משאבי אנוש ובהוראות קצין הרפואה הראשי. כמו כן, נמנע העותר מלבדוק מי מבין המשתתפים לא עבר בדיקת מלר"ת או נתון למגבלה רפואית. מממצאי הועדה אף עולה, כי התנהגות זו אפיינה את עבודתו של העותר במשך שנים רבות, והוא אף הביע זלזול לא פעם בנהלים השונים המחייבים אותו בעבודתו. המשיבים דוחים את טענותיו של העותר נגד הדרישה למלא הצהרת הבריאות, ומדגישים כי כל עוד הפקודה וההוראה להקפיד על מילוי הצהרת הבריאות בטרם מאמץ גופני נותרה בעינה, חייב העותר היה לפעול ליישומה ולמילויה על הצד הטוב ביותר.

בצד האמור, חולקים המשיבים על הטענה בדבר פגיעה בשיוויון, ועומדים על החלטות פרטניות שנתקבלו ביחס לבעלי תפקידים נוספים. המשיבים מדגישים כי העותר לא פוטר, לא שוחרר משירות, לא הוחלט על אי הארכת שירותו, הוא לא הושעה ואף לא הורד בדרגה. העותר נשאר בשורות המשטרה, אך הועבר לתפקיד אחר, כאשר תקופת ההגבלה הועמדה על פרק זמן סביר, שחלק משמעותי ממנו כבר חלף. על כן, טוענים המשיבים, כי בהתחשב בהיקף שיקול הדעת הרחב הנתון לרשות במאטריה שבה עסקינן, ההחלטה נמצאת בתוך מתחם הסבירות.

דיון

7.

כפי שנפסק לא אחת "ענייני כוח אדם בגופים היררכיים ומיוחדים, כגון הצבא והמשטרה, מסורים לשיקול-דעת הרשויות המוסמכות ומידת התערבותו של בית-משפט זה בעניינים אלה, מועטה " (ראו דברי חברי השופט ס' ג'ובראן בבג"צ 1722/05 מפקח קרן נ' מפכ"ל המשטרה (לא פורסם, 23.1.2006)). לא מצאנו כי בהתאם לאמות המידה לביקורת שיפוטית הונחה עילה להתערבותנו; זאת, הן בהתייחס לטענות המכוונות להליך קבלת ההחלטה, הן בהתייחס לאלה המכוונות לגופה.

8.

ההחלטה נושא העתירה הינה פועל יוצא של הליך קבלת החלטות סדור, בהתאם לקריטריונים אשר הותוו לעניין זה בפסיקה (ראו למשל בג"צ

297/82

ברגר נ' שר הפנים , פ"ד לז(3) 29 (1983); דפנה ברק-ארז משפט מינהלי 443-439 (2010)). בשלב הראשון נבחנה התשתית העובדתית על-ידי ועדת הבדיקה שהמליצה בדין וחשבון מפורט על העברת העותר מתפקידו הנוכחי; בהמשך הורשע העותר בדין משמעתי; ולבסוף ניתנה החלטתו המינהלית של ראש אמ"ש. השימועים שנערכו לעותר בשלבים שונים, לא היו אך "מצוות אנשים מלומדה", כי אם הביאו לשינוי החלטת ראש אמ"ש באופן המקל עם העותר, וקוצב את ההעברה מן התפקיד לתקופה קצרה יותר של שלוש שנים, כמבואר לעיל.

9.גם לגופה של ההחלטה לא מצאנו פגם המצדיק התערבות שיפוטית. כפי שעולה מהכרעות הגופים השונים שדנו בעניינו של העותר, חטא

האחרון במחדל מתמשך בנושא אי הקפדה על מילוי הצהרות בריאות. אפילו סבר העותר שההוראה בעניין זה הינה חסרת תועלת, לא היה מקום לכך שיעשה דין לעצמו, ויתעלם מהוראות מחייבות. שמענו את הסבריהם המפורטים של המשיבים, המדגישים כי אין ממש בטענת העותר כי הוא היחיד ש"משלם את המחיר". לא מצאנו כי נפל פגם בשיקול דעת של המשיבים שלא ראו לנקוט צעדים נגד רפ"ק אלקינד בשל זיכויו בדין המשמעתי, ונגד אנשי משטרה אחרים בשל העובדה שהם עומדים לפני פרישה משורות המשטרה. רשמנו לפנינו את הבהרת המשיבים כי להבדיל מן העותר, רפ"ק רחמים, מפקדו של העותר, אינו נושא באחריות

ישירה לכשל, כי אם באחריות פיקודית למחדלו של העותר, וכי גם נושא שיבוצו של האחרון יישקל על-ידי המשיבים על רקע המלצות הוועדה.

10.לא ראינו לקבל את טענת העותר כי העברתו מתפקיד לפרק זמן של שלוש שנים היא בבחינת פגיעה לא מידתית המצדיקה התערבותנו. אכן, ראש אמ"ש התרשם לחיוב מהמוטיבציה שמגלה העותר, ממכתבי ההערכה שניתנו לו ומההערכות התקופתיות המתייחסות לתיפקודו. מטעם זה, קוצר פרק הזמן שבמהלכו משובץ העותר לתפקיד אחר לתקופה של שלוש שנים. במהלך פרק זמן זה, ממשיך העותר לשרת בשורות המשטרה, דרגתו לא נפגעה, והוא משמש בתפקיד מש"ק משאבי אנוש. בסיומה של התקופה שנקצבה, לא תהיה מניעה כי יחזור לתפקיד של מדריך כשירויות וירי.

במצב דברים זה, אין יסוד לקבוע כי בקבלת החלטתה, לא נתנה הרשות משקל מספיק לשיקולים השונים, עד כי ההחלטה חורגת ממתחם הסבירות או לוקה בחוסר מידתיות, במידה המצדיקה התערבות שיפוטית.

מטעמים אלה, החלטנו לדחות את העתירה. בנסיבות העניין, לא ראינו לעשות צו להוצאות.