בג"ץ 5714/16 בג"ץ 5714/16

השופט י' עמית:

העתירה שלפנינו מכוונת לביטול המלצתה של הוועדה לבחירת דיינים (להלן: הוועדה ) על מינויו של המשיב 5 (להלן: המשיב ) לכהונה כדיין בבית הדין הרבני הגדול, ולחילופין, להורות לוועדה להתכנס לדיון חוזר בהחלטה.

1.המשיב מכהן משנת 1995 כדיין בבית הדין הרבני האזורי, ומאז שנת 2014 כיהן מספר פעמים במינוי זמני כדיין בפועל בבית הדין הרבני הגדול.

ביום 5.11.2013, היינו לפני למעלה משנתיים וחצי, פורסמה בילקוט הפרסומים מועמדותו של המשיב לכהונת דיין בבית הדין הרבני הגדול (י"פ 6688).

ביום 12.7.2016 המליצה הוועדה לבחירת דיינים על מינויו של המשיב, יחד עם מועמדים נוספים, לכהונת דיין בבית הדין הרבני הגדול.

ביום 15.7.2016 פנה ב"כ העותרות בכתב לגורמים במשרד המשפטים בבקשה להורות על ביטול המינוי, ולמחרת נשלח מכתב דומה נוסף. ביום 19.7.2016 הוגשה העתירה דנא.

התנגדותן של העותרות למינוי נובעת מדברים שאמר המשיב בראיון עיתונאי שנערך עימו ביום י"ג תשרי תש"ע (1.10.2009), דהיינו, לפני כשבע שנים. העותרות טוענות כי המשיב אמר בראיון שנערך עמו כי במסגרת תפקידו כדיין בבית הדין הרבני, כאשר הוא דן בנושא משמורת או חינוך ילדים, שאחד מהוריהם הינו חילוני והשני דתי, ברור שהילדים צריכים להתחנך אצל ההורה הדתי, אך מחשש להתערבות בג"ץ יש להסוות זאת בהנמקות אחרות. יצוין כי נוכח פרסום הראיון, המשיב נקרא במהלך שנת 2014, להבהיר את דבריו אלה בפני ועדת הכנסת לפניות הציבור.

לטענת העותרות, "התבטאות זו יש בה משום חתירה תחת אושיות שלטון החוק ותחת ערכי היסוד של מדינת ישראל". נטען בעתירה כי מינויו של המשיב לדיין בבית הדין הרבני הגדול ישדר מסר מעוות למערכת בתי הדין הרבניים; כי קיים חשש שהמשיב ינצל את מעמדו השיפוטי כדי לקדם את המדיניות הפסולה שהתבטאה בדבריו; וכי המינוי צפוי לפגוע קשות בעקרון השיוויון, באמון הציבור במערכת השפיטה, ובזכויותיהם הבסיסיות של המתדיינים. מטעמים אלה, בעיקר, נטען בעתירה כי ההחלטה על מינויו של המשיב לוקה בחוסר סבירות קיצוני ולכן קמה עילה להתערב בה. בנוסף טענו העותרות, כי התשתית העובדתית שהונחה בפני הוועדה היתה חסרה; וכן נטען למקרה שבו המשיב פעל בנ יגוד לכללי האתיקה החלים על דיינים .

לאחר שקיבלנו תגובת המשיבים 4-1 (להלן: המשיבים ) מצאנו לדחות העתירה על הסף מחמת שיהוי, כמו גם בשל היעדר עילה להתערבות.

2.שיהוי : כאמור, שמו של המשיב פורסם ברשומות כמועמד לתפקיד כבר לפני שנתיים וחצי. מכאן ואילך ניתן היה " לפנות לוועדת הבחירה בבקשה מנומקת שלא לבחור במועמד לכהונת דיין" (סעיף 10א(ב) לכללי מינוי דיינים (סדרי העבודה של הוועדה לבחירת דיינים), התשנ"ח-1997) (להלן: הכללים )). אך בתקופה ממושכת זו, במשך כשנתיים וחצי, לא הובאה בפני הוועדה התנגדות למינויו של המשיב.

העתירה - ה נסמכת בעיקרה על ראיון עיתונאי משנת 2009 - הוגשה רק לאחר שהוועדה כבר החליטה להמליץ על מינויו של המשיב וזמן קצר ביותר לפני הצהרת האמונים הקבועה ליום 31.7.2016, ולאחר שהמשיב מכהן מזה שנים כדיין בבית הדין האזורי.

העותרות, אשר מודעות לקושי הנעוץ בעיתוי הגשת העתירה, הקדימו וטענו כי פנו למשיבים מיד לאחר ההמלצה על המינוי; וכי אמנם ייתכן שהיה עליהן לפנות לוועדה טרם התקבלה ההחלטה אך "דבר הכוונה למנות את המשיב 5 לא היה ידוע בשום פנים ואופן לעותרות אלא רק לאחר פרסום דבר המלצה על המינוי בכלי התקשורת". בהקשר זה מקובלת עליי עמדתם של המשיבים, ולפיה סעיף 10א לכללים מסדיר את פרסום שמות המועמדים טרם מובא עניינם בפני הוועדה לבחירת דיינים, ובנסיבות אלה אין לקבל את טענת העותרות. הכללים יוצרים מגנון סדור המאפשר לכל אדם להביא בפני הוועדה את התנגדותו למינוי מבעוד מועד, במשך "תקופת המתנה" מינימלית של 21 ימים (כלל 10א(א)), שבענייננו נמשכה זמן רב. בהינתן מנגנון זה, אין להלום כי העותרות תתנגדנה לראשונה למינוי, בדרך של עתירה לבג"ץ, רק לאחר שהוועדה העבירה את המלצתה לנשיא המדינה. בפן הסובייקטיבי של השיהוי יש לציין כי לפחות חלק מן העותרות היו מודעות זה מכבר להתבטאותו של המשיב; והקושי בפן האובייקטיבי מתעצם בשים לב למועד הקרוב להשלמת הליכי המינוי והצהרת האמונים בפני נשיא המדינה, שנקבע כאמור ליום 31.7.2016 (ראו יצחק זמיר הסמכות המינהלית – כרך ג

1940-1939 (2014) (להלן: זמיר )). להסרת ספק יובהר כי סד הזמנים הקצר שנקבע למינוי נובע מטעמים ענייניים והוא משרת צורך דוחק של המערכת (ראו בג"ץ 6691/14 התנועה למדינה יהודית נ' השר לשירותי דת (בין היתר, החלטה מיום 7.1.2016)).

יטען הטוען, כי עתירה שהיתה מוגשת לפני המלצתה של הוועדה – היתה נדחית בהיותה עתירה מוקדמת. אכן, ישנם מקרים, ובפרט בהליכי מינויים, שבהם ישנה חשיבות רבה למועד הגשת העתירה והעותר הפוטנציאלי "עשוי לראות עצמו נתון בין הפטיש לסדן" ( זמיר , בעמ' 1926; וראו למשל בג"ץ 6804/15 יפעת נ' הועדה למנויי דירקטורים בתאגידים בנקאיים (24.11.2015)). מבלי להידרש להיבטים התיאורטיים של הסוגיה אסתפק בכך שבמקרה הנוכחי היה על העותרות להגיש לוועדה התנגדות למינוי, וככל שהתנגדותן היתה נדחית – המועד המתאים להגשת עתירה היה בסמוך לאחר החלטה על דחיית ההתנגדות והמינוי. יפים לעניינו דברים שנאמרו אך לאחרונה בעתירה דומה, שנסבה על מינוי קאדי לבית הדין לבית הדין השרעי, שם פנה העותר לוועדה חמישה ימים לאחר החלטתה (אם כי באותו מקרה העתירה הוגשה כחודש לאחר הצהרת האמונים וקבלת כתב המינוי): "החלטתנו היא כי דין העתירה להידחות על הסף. העותר לא פנה לוועדה במועד הקבוע בכללים , והשתהה גם בהגשת עתירתו לבית משפט זה" (בג"ץ 2033/16 עיסאם קאדרי נ' הועדה למינוי קאדים

(31.5.2016); הדגשה הוספה). וראו בדומה בג"ץ 2731/11 עמותת אל סדק נ' הוועדה למינוי קאדים , פס' 14 (14.6.2011) שם נאמר: "דין העתירה להידחות על הסף גם מחמת שיהוי ואי מיצוי הליכים. ככל שלעותרת טענות נגד מועמדותם של המשיבים, היה עליה להגיש את התנגדותה לועדת המינויים עד עשרים יום לאחר פרסום שמותיהם , ולא לעתור לבית המשפט רק לאחר שנבחרו".

3.לגופו של עניין : המסגרת הנורמטיבית הצריכה לענייננו קבועה בחוק הדיינים, התשט"ו-1955 ונסקרה באריכות ובפירוט בבג"ץ 8756/07 עמותת "מבוי סתום" נ' הוועדה למינוי דיינים

(3.6.2008) (להלן: עניין מבוי סתום ) . שם עמד בית המשפט על כך שהליך מינויו של דיין דומה במובנים רבים להליך מינויו של שופט; כי הוועדה כפופה לכללי שיקול הדעת המינהלי וככל רשות מינהלית, חלה עליה חזקת התקינות המינהלית; כי לוועדה מסור שיקול דעת "רחב ביותר" בבחירת מועמדים וכי :

"בית המשפט לא יטה להתערב בהחלטות ועדת מינויים, אלא בנסיבות יוצאות דופן, אם נתגלה פגם משפטי חמור במעשיה כגון חריגה מסמכות, שיקולים זרים, ניגוד עניינים וכיוצא באלה עניינים... ככלל, בית משפט זה לא יחליף את שיקול דעתו הוא בשיקול דעתה של ועדת המינויים... כדי להצדיק התערבות כאמור, נדרש עותר לבסס עילת התערבות מוצקה, שיש בה כדי להצביע על חשש מהותי לדופי ממשי בעבודת ועדת המינויים ובהחלטותיה..." ( שם , פסקה 42).

4.אין צורך לומר כי הדברים המיוחסים למשיב הם חמורים, ואין מדובר בכבודו של בג"ץ אלא בכבודו של שלטון החוק. אלא שהעתירה שבפנינו מבוססת על ראיון עיתונאי יחיד מלפני כשבע שנים. יש הגורסים כי מאמר בעיתון אינו ראוי כלל לשמש תשתית לקובלנה לבית המשפט, ואף הלקו עותרים שנהגו כך, בבחינת "קומו נעלה ציון" (דברי השופט חשין בבג"ץ 2148/94 אמנון גלברט, עו"ד נ' כבוד נשיא בית המשפט העליון ויושב-ראש ועדת החקירה לבדיקת אירוע הטבח בחברון השופט מאיר שמגר , פ"ד מח(3) 573 (1994)). מכל מקום, בהינתן נקודת המוצא ועילות ההתערבות הצרות כפי שהותוו בעניין מבוי סתום ; בהינתן כי הדברים עמדו נגד עיני הוועדה שדנה בסוגיה, ראיינה את המשיב וכל החומר הרלוונטי לגביו עמד בפניה (כאמור בסעיפים 28 ו-45 לתגובת המשיבים); בהינתן התשתית העובדתית הדלה; ובהינתן תגובתו בכתב של המשיב מיום 17.7.2016 למנהל בתי הדין הרבניים (צורפה כנספח לתגובת המשיבים) – בהינתן כל אלה, קשה להלום התערבותו של בית משפט זה.

יובהר כי בתגובתו של המשיב נטען כי הדברים שצוטטו בשמו בראיון "הובאו בצורה חסרה וללא הדברים שנאמרו ברקע" וכי הוא עצמו הדגיש בפסקי דינו כי שאלת סוג החינוך, אם דתי או חילוני, לא תשמש כגורם לקבוע את המשמורת אלא טובת הילד, ולכן, כאשר מנקודת המבט של טובת הילד הגיע הדיין למסקנה מסויימת, הרי שדי והותר בנימוקים עניינים כדי להכריע "ואין צורך להוסיף לשלל הנימוקים עוד נימוק נוסף של דת שעלול להיפסל ובצדק ע"י בג"ץ". גם בהופעתו בפני ועדת הכנסת בשנת 2014, הדגיש המשיב כי "אני לא זוכר את עצמי בשום פסק דין, שהעדפתי את שאלת החינוך הדתי על פני החינוך החילוני. אני אומר זאת באחריות מלאה. אפשר לבדוק את פסקי הדין שלי אחד לאחד".

רשמנו לפנינו את הדברים. אף לא ראינו ממש בטענת העותרות לגבי הפרת כללי האתיקה, לאור האמור בתגובת המשיבים.

5.אשר על כן, העתירה נדחית על הסף.