בג"ץ 5758/02 פרויס הסגיל והדי נ. אלברט קקולי

בפניי בקשה להארכת מועד להגשת ערעור.

הבקשה הוגשה ביום 2.7.02. נשוא הבקשה הוא, על פי האמור בה, החלטה של בית המשפט המחוזי מיום 14.10.01. בתצהיר שצורף טוען המבקש, כי ההחלטה האמורה, על דחיית הדיון בבקשת רשות לערער שהגיש, גרמה למתן פסק דין בהעדר על ידי בית המשפט, ביום 25.2.02.

לצורך הדיון, נקודת המוצא למניין המועדים מתחילה ביום 25.2.02, הואיל וביום זה ניתן פסק הדין בבקשת הרשות לערער שהגיש המבקש, ובמסגרת תקיפת ההחלטה בבקשת הרשות לערער יכול המבקש לתקוף גם את הליכי הביניים עד למתן ההחלטה.

חרף זאת, דין הבקשה להידחות.

המועד להגשת בקשת רשות לערער קבוע בחיקוק. בשל כך, טעונה בקשתו של המבקש הוכחתו של "טעם מיוחד" (תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי). סיבות בריאות יכולות, בנסיבות מסויימות, להוות טעם מיוחד למתן ארכה. עם זאת, לשם כך נדרשת זיקה בין המצב הבריאותי, לבין אי יכולת לנקוט בהליך במועד. לעניין זה צויין, כי "בדרך כלל, מכירים בתי המשפט במחלתו של אדם כבטעם מיוחד המצדיק הארכת מועד, אם המחלה מנעה אותו מלעסוק בענייניו, ובלבד שהבקשה הוגשה ללא איחור" (זוסמן, סדרי הדין האזרחי,מהדורה שביעית בעריכת ד"ר ש' לוין, (תל אביב, 1995), בעמודים 895 – 896; ראו גם בש"א 6919/98 עזבון המנוח משה אבטיחי ז"ל נ' רנה רוזנבלום, דינים עליון נה 702). בב"ש 825/86 וידיוקולור בע"מ ואח' נגד מדינת הילדים בע"מ (לא פורסם) נפסק לעניין זה, כי "... כלל זה טומן בחובו שני רכיבים מצטברים הטעונים הוכחה: האחד - עובדת קיומה של המחלה; והשני - השפעת המחלה על תיפקודו של בעל הדין ועל יכולתו לפנות לבית-המשפט במועד. רק בנסיבות בהן יוכח שבעטיה של המחלה נבצר מבעל הדין לפעול במועד יהווה הדבר טעם מיוחד להארכת המועד".

המבקש לא עמד בנטל זה. אמנם, מן החומר שצירף עולה כי הוא סובל ממחלות שונות, לרבות ממחלת לב. עם זאת, לא הוברר כיצד גרם הדבר לכך שחלפו יותר מ-4 חודשים ממתן ההחלטה נשוא הבקשה. לענין זה, הוצגה בפניי תעודת מחלה שמתייחסת לתקופה 1.5.02 – 31.5.02. קיימת תעודת מחלה גם בין הימים 8.2.02 עד ליום 15.3.02. תעודה נוספת, אשר אינה תעודת מחלה, מדברת על חופשת מחלה "עד לצינתור", אשר לא ברור מתי בוצע (המסמך המתייחס ליום 10.4.02 אינו מתייחס לצינתור). יצויין, כי בבקשה שבפניי מציין המבקש כי הצינתור האמור אמנם בוצע. בכל אלה אין די כדי להסביר את מלוא איחורו של המבקש, לרבות מאז יום 31.5.02, ועד להגשת הבקשה שבפניי. אכן, אף מאותו יום ועד להגשת הבקשה חלפו יותר מ-30 ימים, הם המועד המירבי להגשת בקשת רשות לערער. אוסיף, כי החלטת כב' הרשמת ח' סלוצקי מיום 22.3.01 אינה לעניין, הואיל וזו מתייחסת לתקופה של לפני יותר משנה, והיתה מבוססת על תעודת מחלה שהתייחסה לתקופה הרלוונטית.

לכך יש להוסיף, כי גם סיכויי ההליך אינם תומכים בהיעתרות לבקשה. המדובר בבקשת ארכה לצורך הגשת בקשת רשות לערער לבית משפט זה, כערכאת ערעור שנייה. לכאורה, אין בפי המבקש טענות בעלות חשיבות כללית במידה, אשר עשויה להצדיק מתן רשות לערער כאמור, ועל כן אין בעניין גופו כדי לסייע ביד המבקש.

הבקשה נדחית. איני עושה צו להוצאות.