בש"א 6919/98 עזבון המנוח משה אבטיחי ז"ל נ. רנה רוזנבלום

בפני בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב מיום 10.9.98, אשר ניתן בנוכחות בא כח המשיבות ובהיעדר המבקשים או בא כוחם. בתיק בית המשפט קמא מצויה החלטה בזו הלשון: "שימוע פסק הדין יהיה ביום 10.9.98 שעה 11:30". על אותו עמוד מופיעה תרשומת לא חתומה: "הודע לעורך דין שלוש בטלפון, 3.9.98, 12:50".

על פי האמור בבקשה שבפני, היא מוגשת לשם הזהירות בלבד, שכן לטענת המבקשים פסק-הדין הודע להם לראשונה ביום 23.10.98.

אין מחלוקת על-כך, כי ההודעה הטלפונית אכן נמסרה לעורך דין שלוש, בא כח המבקשים. אולם, לדברי בא כח המבקשים, הבין את ההודעה שקיבל כהודעה בדבר תזכורת בנושא מתן פסק-הדין. לטענתו, בכל התקופה שבין אמצע חודש אוגוסט לסוף חודש ספטמבר 1998, עבר טיפול רפואי קשה ומכאיב באוזנו, בגין גידול פטריתי זיהומי שגרם לו לסחרחורות וכאבי ראש, אשר מנעו ממנו לעבוד ופגעו בשמיעתו וביכולתו. מוסיף בא כח המבקשים, כי ביום קבלת ההודעה הזדמן למשרדו סמוך לשעה 12:30, מאחר ונדרשה בדחיפות חתימתו על מסמכים, ובעת שהיה במשרדו ענה אוטומטית לצלצול הטלפון. לדבריו התקשה לקבל ההודעה, ואף לא רשם דבר ביומנו בעקבותיה. טוען בא כח המבקשים, כי למשרדו לא הגיעו כל הזמנה או זימון כדין מבית המשפט, וכי עד היום לא קבל את פסק-הדין מבית המשפט. לטענתו, נודע לו לראשונה על מתן פסק-הדין עת חזר לעבודה מסודרת במשרדו ביום 19.10.98 וטלפן לב"כ המשיבות.

בא כח המשיבים טוען, כי יש למנות את מניין הימים להגשת ערעור במקרה זה מיום 10.9.98, מועד שימוע פסק-הדין שכן עו"ד שלוש, בא כח המבקשים לא כופר בכך שקיבל ההודעה. מוסיף בא כח המשיבים וטוען, כי אין בפי בא כח המבקשים כל טעם מיוחד אשר יצדיק את הארכת המועד. לדבריו, קיבל בא כח המבקשים ביום 23.9.98 הודעה על-כך שניתן פסק דין, כך שאם היה פועל ביעילות ובחריצות, היה יכול להגיש הערעור במועדו החוקי. מוסיף בא כח המשיבים, כי אף אם תתקבל טענת בא כח המבקשים, כי הייתה לו סיבה שלא להגיש הערעור במועדו, הרי שברור שהבקשה להארכת המועד לא הוגשה תוך זמן סביר, ודינה להידחות אף בשל כך.

על מנת להכריע בבקשה יש להשיב תחילה על השאלה, האם בכלל הוחל במניין הימים להגשת הערעור, ואם כן מהו מועד זה?

תקנה 402 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984- (להלן: התקנות) קובעת כי:

"מנין הימים שנקבעו בסימן זה יתחיל בין אם ניתנה ההחלטה בפני המערער או המבקש ובין אם ניתנה שלא בפניו, ובלבד שהוזמן כדין לשמוע את ההחלטה; ניתנה ההחלטה שלא בפני המערער או המבקש בלי שהוזמן כאמור, יראו כיום מתן ההחלטה את היום שבו הומצא לו העתק ממנה."

כאמור, הוזמנו באי כח הצדדים להשמעת פסק-הדין באמצעות הודעה טלפונית. אין חולק על כך, שהודעה טלפונית אינה נחשבת כהמצאה כדין כמשמעותה בתקנות, ולפיכך אינה עונה על דרישת תקנה 402 רישא (ראו: רע"א 5007/92 יהודית לוין נ' מרק ארנס ואח' , פ"ד מח(1) עמ' 653). ואולם, הפסיקה הכירה בכך, שבעל דין יכול להיות מושתק מלטעון כי לא הוזמן כדין, אם ידע על שימוע הפסק ונמנע מלהופיע:

"משניתנה הודעה לבעל דין על שימוע פסק הדין, ואין חולק כי נמסרה (ותרשומת המזכירות יכולה לשמש ראיה לכאורה על כך), לא תישמע טענתו, כי לא הוזמן כדין וכי מניין הימים להגשת הערעור מתחיל מן היום שיומצא לו עותק מפסק הדין. אם ידע בעל הדין על שימוע הפסק ונמנע מלהופיע, רואים אותו כמי שהסכים לוותר על זכותו להיות נוכח באותו מעמד , על כל התוצאות הדיוניות הנובעות מכך ." (בש"א 4397/91 אקשטיין נ'

מימון ואח' , פ"ד מו(1), עמ' 462, 465. ההדגשה שלי – מ.א.)

האם במקרה דנן יש לאמר, כי בא כח המבקשים מושתק מלטעון כנגד ההמצאה? סבורני, כי בהתחשב במכלול נסיבות העניין התשובה צריכה להיות חיובית.

כפי שצוין לעיל, אכן קיבל בא כח המבקשים את ההודעה בעצמו. כמו כן, לא נטען כי מחה או דרש כי תישלח לו הזמנה חוקית (ראו רע"א 5007/92, הנ"ל). בא כח המבקשים אומנם טען, כי סבל אותה עת מכאבי ראש וסחרחורות אולם לא נטען, כי מסר עובדה זו לפקידת בית המשפט אשר מצאה אותו במשרדו ומסרה לו ההודעה, אף לא מסר כי לא יהיה באפשרותו להגיע לדיון. טענתו, כי סבר שמדובר בישיבת תזכורת בלבד, אין בה כדי לשנות את בהירותו של המסר לפיו נדרש הוא להתייצב לישיבת בית המשפט שנקבעה. משלא מצא לנכון לנקוט בכל פעולה שהיא על מנת לברר האם אכן מדובר בישיבת תזכורת או לבטל את הישיבה שנקבעה, אין לבא כח המשיבים להלין אלא על עצמו. לכך יש להוסיף, כי בא כח המבקשים לא צירף לבקשה כל אישור רפואי אשר יתמוך בטענתו בדבר אי יכולתו לקבל ההודעה.

לאור האמור לעיל, הגעתי למסקנה כי מניין הימים להגשת הערעור החל עם שימוע פסק-הדין, ולפיכך המועד האחרון להגשתו חל ביום 25.10.98.

הבקשה שבפני הוגשה ביום 3.11.98, היינו כשבוע לאחר חלוף המועד. האם עומד למבקשים טעם מיוחד אשר יתמוך בבקשתם להארכת המועד? סבורני שאף התשובה לשאלה זו היא שלילית. ככלל, ניתן לראות במחלת עורך-דין טעם מיוחד אשר יצדיק הארכת מועד, אם מנעה היא ממנו לחלוטין כל טיפול בענייני משרדו. בבקשה שבפני ובתצהיר בא כח המבקשים שצורף לה נטען, כי מצבו הבריאותי והטיפול הרפואי שעבר מנעו ממנו לעבוד. כמו כן נטען, כי תקופת אי הכושר נמשכה מאמצע אוגוסט ועד לסוף ספטמבר 1998.

אין לקבל טענות אלו. ראשית יש לציין, כי לבקשה לא צורף כל תיעוד רפואי אשר יבהיר את מהות הבעיה ממנה סבל בא כח המבקשים, ואשר יציין מהי תקופת אי הכושר שנגרמה לו בגינה. שנית, גם אם נקבל את מחלת בא כח המבקשים כטעם מיוחד, הרי שטעם זה פג זמן רב לפני חלוף המועד להגשת הערעור. לכך יש להוסיף, כי בא כח המבקשים שקט על שמריו והגיש הבקשה אך למעלה מחודש לאחר מכן. סבורני, כי נסיבות אלה מתיישבות יותר עם המסקנה, כי אי הגשת הערעור במועד נבעה מהזנחה ורשלנות ולא מנסיבות שלא היו תלויות במבקשים ואשר יצדיקו את האיחור בהגשת הבקשה (י. זוסמן, סדרי הדין האזרחי , (מהדורה שביעית, 1995) עמ' 890).

מהאמור עולה, כי לא עומד למבקשים טעם מיוחד אשר יצדיק מתן אורכה להגשת הערעור, ולפיכך בקשתם נדחית.