רע"א 6842/00 משה ידידיה נ. סול קסט

זוהי בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על פסק דין שניתן על ידי בית המשפט המחוזי בתל אביב (כב' השופטת ברון). המהלך הדיוני, הכרוך בבקשה זו, התנהל בזיג זג, מבלי לחסוך מהצדדים זוויות חדות וסיבובים מסוכנים. הוא פורט בהחלטות קודמות מיום 27.8.00 ומיום 7.11.00. כדאי לעמוד על עיקריו.

פסק הדין נשוא הערעור ניתן ביום 12.5.00 "בהעדר ב"כ הצדדים". המצאת פסק הדין הייתה אמורה להיעשות "לב"כ הצדדים בדואר רשום".

פסק הדין הומצא למבקש בדואר רשום. ההמצאה נעשתה ביום 21.5.00. הערעור הוגש ביום 5.7.00, לכאורה בתוך התקופה הקבועה בחוק. ואולם, התחוור כי פסק הדין היה מצוי ברשות המבקש קודם לכן. פסק הדין שצורף לערעור עצמו נשא חותמת פקסימיליה מיום 18.5.00.

כיצד קרה הדבר? מתברר שביום 16.5.00 שלחו המשיבים דרישה לתשלום הוצאות המשפט. מתוך דרישה זו למד המבקש כי ניתן פסק דין. הוא פנה אל המתמחה של באת כוחו, וזו הודיעה כי אם יזדמן "מי מעובדי המשרד לבית המשפט ינסה לקבל את פסק הדין. ואכן, למחרת, ביום 18.5.00 צולם פסק הדין על ידי פקידה ממשרד עורכי הדין ונשלח בפקסימיליה למערער. דא עקא, שפסק הדין נשלח לכתובת שלא שימשה עוד את המערער, כך שגם המערער וגם באת כוחו (שנעדרה אותו יום ממשרדה) קיבלו בפועל את פסק הדין ביום 21.5.00, המועד בו נעשתה ההמצאה" (ההחלטה מיום 27.8.00).

ביום 24.7.00 הגישו המשיבים בקשה לסילוק הערעור על הסף. המשיבים ציינו כי מתוך הודעת הערעור שהוגשה על ידי המבקש, הם למדים כי "פסק הדין היה בידי ב"כ [המבקש] לכל מאוחר, ביום 18.5.00". לפי זה המועד להגשת הערעור חלף ביום 2.7.00.

כב' הרשם זולטי נעתר לבקשה. ההחלטה סבה סביב שאלת המועד הקובע לצורך תחילת מרוץ הזמן להגשת הערעור. נבחנה התפיסה הקובעת כי ידיעה שקולה להמצאה, וצוין כי "תמונת הדברים אינה ברורה". נקבע כי בעקבות יזמת המערער, הגיע לידיו פסק הדין עוד קודם להמצאתו על ידי בית המשפט. יוזמה זו "הפעילה את מרוץ הזמן להגשת הערעור". התוצאה הייתה שהערעור הוגש באיחור, ונקבע כי מן הדין למוחקו.

המבקש ערער על החלטה זו (ע"א 6842/00). בסמוך לכך הוא הגיש גם בקשה לעיון מחודש, ולצידה בקשות להארכת מועד. הבקשה לעיון מחודש נדחתה על ידי ביום 12.10.00, שכן העיון המחודש לא היה אלא ניסיון מוסווה לערער על החלטת כב' הרשם זולטי. ערעור כזה אין לו תוחלת, גם אם הוא מכונה עיון מחודש, מה גם שהמבקש הגיש ערעור על ההחלטה בפני שופט של בית המשפט. הבקשה להארכת מועד לא נדונה, ונאמר כי יש להמתין לפסק הדין בערעור.

בינתיים נקבע בערעור כי ראוי ששאלת הארכת המועד תידון לפני הערעור, "שאם הבקשה להארכת מועד תתקבל, יתייתר הדיון בהחלטת הרשם כפי שהיא כיום" (החלטת כב' השופטת שטרסברג-כהן מיום 27.12.00).

כך חזרו הצדדים לנקודת הפתיחה, והיא: האם ראוי להיעתר לבקשה להארכת מועד?

העיקרון - ידוע. המועד להגשת ערעור אזרחי קבוע בחיקוק. על כן חובה על מבקש הארכת המועד להצביע על טעם מיוחד כדי שבקשתו תענה. לעניין זה מקפידים עם בעל הדין הקפדה יתרה. "משקבעו התקנות שיש להגיש ערעור תוך 45 יום, והמערער איחר אפילו ביום אחד, אין להיעתר לבקשתו, כדבר שבשגרה, שאילו בית המשפט היה עושה כן, היה למעשה משנה את המועד הקבוע בחיקוק מ30- יום ל31-" (זוסמן, סדרי הדין האזרחי (ירו', ש' לוין עורך, מה' 7, 1995) 897).

אך "טעם מיוחד" כמוהו כשקית - היא אינה עומדת עד שלא יוכנס לתוכה משהו. מהו אותו "משהו"? עיון בטיעוני הצדדים מלמד כי קשה למצוא שיטה של ממש באיתורו של טעם כזה.

כך, קיומו של הליך תלוי ועומד הוכר כטעם מיוחד (זוסמן, סדרי הדין האזרחי ((ירו', ש' לוין עורך, מה' 7, 1995) 892

). זהו גם הדין אם ניתנה למשיב בערעור הודעה על הכוונה להגיש ערעור, שכן יש בהודעה כזו כדי לשלול התגבשותה של "מעין חסינות" מפני המשך ההליכים (בש"א 2108/99 עיזבון המנוח סמואל ואח' נ' אלינא אוריאלי , תקדין עליון בכרך 2000 (1), 487);

גם מחלתו של עו"ד מהווה טעם מיוחד (בש"א 6919/98 אבטיחי נ' רוזנבלום , דינים עליון נה 702) וכמוה, להבדיל, תקופת אבל של בעל הדין בשל מותו של קרוב משפחה (ב"ש 232/60 עבורך בע"מ ואטל שרייבר נ' אברהם וורמן, פ"ד יד(2) 1538). לעומת זאת, נסיבות אישיות אחרות, אינן עולות כדי טעם מיוחד, לרבות היות בעל הדין נעדר השכלה (בש"א 445/99 אורגד נ' מנורה , דינים עליון נה 710), חשוף לקשיי הבנה (בש"א 3563/98 עובדיה נ' עיזבון המנוח עובדיה ) ואף נטול ייצוג (ב"ש 488/82 בנישו נ' בנישו , פ"ד לו(4) 727, 728).

" טעות של עורך דין או בעל דין שגרמה לאיחור, ואפילו רשלנותם, אינן מונעות לחלוטין הארכת מועד, ובלבד שבעל דין אינו מסתפק בבקשה סתמית אלא מבאר בתצהירו כיצד קרתה התקלה (ע"א 8547/96 אלימלך נ' מנהל מס שבח , דינים עליון נה 58). לעומת זאת טעות משרדית, תקלה בהשגת המסמכים הנחוצים לצורך הכנת הערעור, או עומס בעבודת עורך הדין אינם מהווים טעם מיוחד (המ' 513/77 יעקב בוסקילה, קטין נ' משרד החינוך , פ"ד לא(3) 447; זוסמן, סדרי הדין האזרחי (ירו', ש' לוין עורך, מה' 7, 1995) 893; בש"א 5778/94 מדינת ישראל נ' ארגון סוכנים ובעלי תחנות דלק בישראל , פ"ד מ"ח (4) 872). גם טעות בספירת הימים, אינה, ברגיל, בבחינת טעם מיוחד (בש"א 3112/99 קהתי נ' יורשי המנוח זוהיר , דינים עליון נו 803).

סוגיית הטעות בדין כטעם מיוחד עוררה דיונים שונים ולא הייתה נקיה מספקות. תחילה נקבע שהלכה היא בדיני הארכת מועדים שטעות של בעל דין הנוגעת לעניין שבחוק אינה מהווה צידוק להארכת המועד, ואחת היא אם מדובר בטעות עובדתית הנוגעת לתוכנו של החוק כגון - מניין הימים הקבוע לעשיית פעולה (ב"ש 587/86 בשארה נ' אבו עטה , פ"ד מ (4) 9, 11) או בטעות משפטית הנובעת מאי ידיעת החוק עצמו (בר"ע 45/76 מדינת ישראל נגד פלורנס , פ"ד ל (2) 617, 619). ואולם, בבש"א 6708/00 אהרון נ' אהרון הצבעתי על הקשיים העכשויים בהלכה זו:

הכלל השולל הכרה בטעות שבדין בנוגע למניין הימים, החוזר ונשנה בהחלטות בית המשפט, מקורו עוד בתקופה בה נחשבה טעות שבדין ל"בלתי אופרטיבית". הבחנה זו הוסרה, בינתיים, בתחומים אחרים של הדין. הטעות בדין הוכרה כטעות אופרטיבית בדיני החוזים, בדיני עשיית עושר ולא במשפט ועוד. הטעות בדין אף שמשה מנוף לשחרורו של בעל הדין מהסכם פשרה שניתן לו תוקף של פסק דין. הקלה מסוימת בדיני הטעות באה לידי ביטוי גם בתחום הפלילי, בהוראת סעיף 34 כ של חוק העונשין, תשל"ז1977-, וטעות שהיא בלתי נמנעת באורח סביר, יכולה לשמש הגנה לנאשם... האופרטיביות של הטעות אינה מכתיבה בהכרח את התוצאה של גלגול המראות לאחור, ושחרור הטועה מתוצאות טעותו. תמיד יש לבחון את האינטרס הנגדי, לרוב אינטרס ההסתמכות של בעל הדין האחר. אך הטעות שבדין, כמו כל טעות אחרת, מחייבת בדיקה.

ועוד: חידוש הלכתי מבית מדרשו של בית המשפט העליון , עולה כדי טעם מיוחד להארכת המועד (ע"א 430/64 רייטלר נגד אגודה צרכנית שיתופית ואח' , פ"ד יט 57). אך " הלכה היא שחשיבות העניין העומד לדיון אינה בבחינת טעם המצדיק לכשעצמו הארכת מועד, אלא יכול הוא בנסיבות מיוחדות להוות טעם מצטבר לטעם קיים" (בש"א 3112/99 קהתי נ' יורשי המנוח זוהיר , דינים עליון נו 80).

טעם מיוחד הוא

עדיין מעיל הקסמים המייחד את הטעמים המבססים הארכת מועד, אך קשה להצביע על שיטתיות כוללת בהגדרתו. בכך אין בהכרח משום חולשה. הניסיון לקבוע הגדרה אחת כללית הטובה מראש לתפיסת כל המצבים, כמוה כניסיון ללכוד לטאה באמצעות זנבה. כלטאה היא משאירה את זנבה בין אצבעותיך ובורחת לה בידיעה ברורה כי היא עתידה לצמח כהרף עין זנב חדש. יחד עם זאת, העדר כלל מוצק אין משמעו כי מדובר במונח נזיל, המשתנה מפעם לפעם. העיקרון לפיו נקבע תוכנו של המונח טעם מיוחד, אינו יכול להתמצות בעריכת רשימת מלאי של החלטות. ההסבר לטעם המיוחד חייב לכלול לא רק את המקרה היחיד שהוליד הכרה בטעם כזה, אלא לתת מרשם ביחס למקרים העתידים להתרחש. זהו פשר הנגיעה במהות של הגדרה משפטית .

ואכן, בחינת המקרים השונים מלמדת כי טעם מיוחד יוכר במקרה בו סוכלה הכוונה להגיש ערעור, עקב אירועים שהנם מחוץ לשליטה הרגילה של בעל הדין (מוות, מחלה). טעם מיוחד קיים אף במקרה בו התחולל אירוע שאינו צפוי מראש, ולא ניתן להיערך אליו מראש. גם מצב דברים בו טעה בעל הדין ביחס למצב המשפטי או העובדתי, כלול בקטגוריה זו, ובלבד שהטעות אינה טעות מובנת מאליה טעות הניתנת לגילוי על ידי בדיקה שגרתית, שהגשת כל כתב טענות מחויבת בה. לסוג זה של מצבים נקשר המקרה של שינוי בהלכה של בית המשפט או טעות של עורך הדין. לעומת זאת, אין מכירים כטעם מיוחד בתקלות להן ניתן להיערך מבעוד מועד (קשיי הבנה או עומס עבודה). אין נעתרים לבקשה המבוססת על טעות, שאין לה הנמקה, במובן זה שסדרי עבודה שגרתיים אמורים לגלותה. שיקולים אלה כפופים תמיד גם לאינטרס הנגדי של יתר בעלי הדין. ככל שאינטרס הסופיות של בעל הדין האחר הוא מובהק יותר, והסתמכותו על חלוף המועד ברורה יותר, כך יהיה מקום לדרוש שלטעם המיוחד ישווה אופי של העדר שליטה או תקלה שאינה רגילה או צפויה. בבש"א 6708/00 אהרון נ' אהרון ניתן ביטוי לצורך לאזן בין האינטרסים השונים, בדרך זו:

נראה כי אין לשלול בכל מקרה כל בקשה למתן ארכה בשל טעות בדין בנוגע למועד הגשת העתירה לדיון נוסף. הכרה זו בטעות תעשה, בלא שתיפגע העמדה העקרונית ביחס לגישה הקפדנית והנוקשה המוחלת על בקשות להארכת מועד להגשת עתירה לדיון נוסף. גישה זו מוזנת מהצורך להגן על ציפיות בעל הדין האחר ביחס לסופיות ההליכים (בש"א 3424/94

Interlego A/S

נ'

Exim Lines Bros . ; בש"א 1468/99 - בנק הפועלים בע"מ נ' בוני התיכון בע"מ , דינים עליון נו 124). מקום שעוצמת הפגיעה בציפיות אלה היא פחותה, ניתן יהיה להכיר בטעות. כך, למשל, ניתנה הארכת מועד מקום בו נתן בעל הדין הודעה לבעל הדין האחר, ביחס לכוונתו להגיש עתירה לדיון נוסף. ההודעה שללה את צפייתו של בעל הדין האחר להתגבשות "מעין חסינות" מפני המשך ההליכים (בש"א 2108/99 עזבון המנוח סמואל נ' אלינא אוריאלי , תקדין עליון 2000(1) 487).

מהו המצב כאן? פסק הדין נמסר למתמחה ביום 18.5.00, אך עקב תקלה, הוא לא הגיע לידי המבקש עצמו או לידי באת כוחו (להבדיל מעובדי משרדה). לא היה זה פסק דין שהומצא למבקש, אלא צולם על ידי מזכירה בבית המשפט.

זאת ועוד, המבקש פעל בשקידה סבירה להגשת הערעור. השאלה אם המועד הקובע הוא מועד ההמצאה בדואר, היא הדרך שנקבעה בפסק הדין, או מועד הידיעה או קבלת פסק הדין בדרך אחרת, היא שאלה טעונה, ותמונת הדברים בקשר אליה "אינה חד משמעית", אם להיזקק לביטוי של כב' הרשם זולטי.

למשיבים לא היה ידוע מועד ההמצאה של פסק הדין לידי המבקש. יש להניח שאילו ביררו בבית המשפט, הייתה מתקבלת התשובה שפסק הדין הומצא באמצעות הדואר, על פי מה שנקבע בו, ביום 21.5.00. על כן לא יכולים היו המשיבים לפתח צפייה מוגנת למעין חסינות מפני הערעור, קודם למועד זה.

בנסיבות אלה טעותו של המבקש היא טעות אופרטיבית. טעות זו היא טעות בתום לב, ביחס למצב משפטי בלתי ברור. הטעות לא לוותה ברצון להתחכם או לפגוע באינטרס של יתר בעלי הדין, והיא ראיה שהמבקש לא טרח כלל להסתיר את דבר קבלת פסק הדין במזכירות. בפועל גם לא נפגע האינטרס של יתר בעלי הדין, שכן המשיבים למדו על מועד קבלת פסק הדין במזכירות רק מתוך כתב הערעור עצמו.

בשולי הדברים, ניתן להעיר כי קיים ספק רב אם יש צורך ביצירת הבחנות דקות, בכל הנוגע למועדים השונים המחייבים פניה לבית המשפט. ריבויים של מועדים ותקופות זמן שונות להגשת ערעורים, השגות, עתירות ובקשות - אינן תורמות לוודאות המשפטית. הם מוסיפים קולבים מיותרים, עליהם יכולים בעלי הדין לתלות טענות סף, שעיקר כוחן בהתשה. במקום אווירה עניינית, הם יוצרים תרבות של וכחנות ובוכהלטריה, בכסות של חשיבות העמידה בלוח זמנים. בבש"א 1890/00 מנורה איזו אהרון נ' אוליצקי, פ"ד נד (2) 840, קבע כב' המשנה לנשיא:

סבור אני שבהעדר טענה של השתק, צריך הכלל להישאר כלל ה"המצאה" ולא כלל "הידיעה". לא זו בלבד שכך נקבע במפורש בסיפת תקנה 402, אלא שסטייה מן הכלל עשויה, כפי שהניסיון מורה, לשלב את ההליכים ולהרבות התדיינות מיותר לגבי תאריך הידיעה.

ומקרה זה יוכיח.

אכן, הכלל הוא המצאה. למעט מקרים של השתק או של הליכים בהם ניתן לצפות מבעל הדין לפעול ביעילות ולא להמתין להמצאה כדין (למשל בקשות לעיכוב ביצוע או מתן סעד זמני), עדיף לבדוק במבחן פשוט וטכני. מבחן כזה משמש את בית המשפט לצורך קביעת מועד הגשת כתבי בי דין לבית המשפט. רק לאחרונה נדחתה הטענה כאילו מכוח פקודת הראיות ניתן לראות המצאת מסמך כמועד המשלוח בדואר. הגישה הפרשנית המורכבת נדחתה אל מול מבחן מתבקש ומובן של מועד ההגשה בפועל. יתכן לסבור כי כך צריך להיות גם ביחס לפסקי דין. המועד הקובע הוא מועד הזימון לבית המשפט, או מועד ההמצאה. אם לא כן יתעוררו שאלות סבוכות, בעיקר היום, כאשר חלק ניכר מההחלטות מתפרסם באינטרנט. האמנם מי שמעיין בהחלטות אלה, יוכל, בהעדר ראיה, לסמוך על מועד ההמצאה בדואר, בעוד שמי שפנה למזכירות - יימצא נתון בסד של קיצור מועדים?

ודוק: בעל דין רשאי להמציא לבעל הדין האחר את ההחלטה כדי לגרום לתחילת מרוץ הזמן. כן יתכן מצב בו יפנה בעל דין אל המזכירות, וזו תחתים אותו על אישור מסירה (במקום המצאה בדואר). במצב דברים זה, יתקיים ה"טקס" הפורמלי המבהיר כי המועד החל. ואולם ספק אם יש מקום להתחיל במרוץ הזמן במקרה אחר של ידיעה.

כך או כך, שאלה זו לא עומדת בפני. הספקות הועלו רק כדי לתמוך במסקנה שבמקרה זה מן הראוי ליתן למבקש ארכה. לא ניתן לראות בפעולת המבקש ליקוי של ממש, אשר הסעד הנוקשה של דחיית הערעור על הסף הוא בבחינת עונש מרפא שלו. דחיית הבקשה לארכה עלולה להשית על המבקש תוצאה קשה, שמקורה במצב משפטי לא ברור. תוצאה כזו אינה הכרחית.

אשר על כן ניתנת למבקש ארכה להגשת הערעור בתוך 7 ימים. נוסח הערעור יהיה זהה לנוסח שהוגש בשעתו.