בג"ץ 5792/02 יחיאל נתן גרבש נ. כונס הנכסים הרשמי

ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב (כב' השופטת ו' אלשייך) מיום 19.6.02, שלא לפסול עצמה מלהמשיך ולדון בתיק פש"ר 466/93.

1.כנגד המערער הוגשה בשנת 1993 לבית המשפט המחוזי בתל-אביב בקשת פשיטת רגל, בשל חובות כבדים של המערער, ומאז ועד היום מתנהלים בפני בית המשפט המחוזי הליכי פשיטת הרגל כנגדו. במסגרת הליכים אלה הושתו על המערער תשלומים עיתיים והחל מימוש נכסיו. כן ניתנו כנגד המערער מספר החלטות, ובהן ניתנה ביום 3.6.02 החלטה על מאסרו, אשר נועדה להתבצע אלא אם ידביק המערער את פיגוריו בתשלומים העיתיים, אשר הוטלו עליו בהחלטת בית המשפט.

2.ביום 9.6.02 הגיש המערער בקשה כי בית המשפט יפסול עצמו מלדון בעניינו. בבקשתו טען המערער כי במשך שלוש וחצי שנים יצר בית המשפט אצל המבקש תחושה כי אין איזון בינו לבין ב"כ הנאמן וב"כ הכנ"ר, וכי נהג בו כחייב ללא זכויות דיוניות, מנע ממנו את זכות הדיבור ולא התייחס לטענותיו. כן טען המערער, כי בית המשפט החיל בעניינו תקדימים העומדים בסתירה להלכות בית המשפט העליון, לחוק ולמצבו הכלכלי של המערער. המערער טען כי בהחלטתו של בית המשפט מיום 3.6.02, להורות על מאסרו אם לא ישלם את התשלומים העיתיים שהוטלו עליו, גילה בית המשפט משוא פנים שבא לידי ביטוי במענה אוטומטי לבקשות הנאמן ודחייה אוטומטית של טענות המערער. כן טען המערער, כי הסכום בגינו הוצאה פקודת המאסר הינו סכום שגוי, אשר נקבע מבלי שנערכה למערער חקירת יכולת, וכי לא היתה הצדקה להורות על מאסרו לאור העובדה כי קופת הכינוס מלאה. המערער הוסיף וטען כנגד החלטות שיפוטיות שונות שניתנו בעניינו במסגרת ההליכים, ובהן החלטת בית המשפט מיום 6.3.00 המתירה פתיחת דברי דואר של המערער והחלטת בית המשפט המתירה מימוש של נכסיו ובכלל זה מימוש של דירת משרד שבבעלות המערער, במחיר הנמוך באופן משמעותי משוויה. המשיב 1 התנגד לבקשת הפסילה בטענה כי אין באמור בה כדי לבסס עילת פסלות, וכי טענות החייב מקומן להידון בדרך של הגשת בקשת רשות ערעור על החלטות בית המשפט. כן טען המשיב 1, כי במהלך כל הדיונים נהג בית המשפט במערער באורך רוח, ואיפשר לו להעלות את טענותיו.

3.בית המשפט, בהחלטתו מיום 19.6.02, דחה את בקשת הפסילה. בית המשפט קבע כי טענות המערער העומדות במרכז בקשתו, אינן אלא השגות על החלטות שיפוטיות אשר ניתנו בעניינו, ואשר לעניינן פתוחה בפניו דרך הערעור, ואין הן עילה לפסילת שופט. בית המשפט הוסיף וקבע כי מדובר בתחושותיו הסובייקטיביות של המערער, אשר אין להן כל אחיזה במציאות האובייקטיבית. בית המשפט ציין כי דומה שהמערער לא השלים עם החלטתו כי בנסיבות המקרה אין לו מעמד לעניין אופן מימוש נכסיו, וכי תחת לערער על החלטה זו כדין, שב המערער ומעלה כמעט בכל אחת מן הבקשות שהוא מגיש טענות לעניין אופן מימוש הנכסים. בשל כך הפכו בקשותיו של המערער קשות לקריאה והן כורכות יחדיו עובדות רלבנטיות ובלתי רלבנטיות, ובכך מזיק המערער לעניינו. כדי לפתור מצב זה ניתנה החלטתו של בית המשפט בו חויב המערער לתקן את בקשתו באופן שזו תוגש באופן מסודר. החלטה זו לא נועדה אלא לקיים דיון הוגן וענייני בתיק, ולשמור למעשה גם ובעיקר על האינטרס של המערער. עוד ציין בית המשפט, כי למרות שהמערער נמנע מלצרף לבקשותיו המרובות תצהיר כדין, בית המשפט לא מיצה את הדין עמו ולא מחק את בקשותיו, ואף הנחה את המערער כיצד לנהוג. המערער אף קיבל אפשרות לטעון בפני בית המשפט, בהזדמנויות רבות ושונות, למרות העדר תצהיר, ולמרות כי לא פעם טען בנושאים שכלל לא עמדו על הפרק באותו דיון. לבסוף קבע בית המשפט, כי הוא מסוגל להמשיך ולדון בתיק בלא משוא פנים או דעה מוקדמת.

4.על החלטה זו הוגש הערעור שבפני. בערעורו חוזר המערער על טענותיו בבקשת הפסילה ומדגיש כי החלטותיו של בית המשפט המצביעות על חוסר איזון בולט בינו לבין המשיבים, והגובלות בקיפוחו של המערער, מקימות חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט.

5.לאחר שעיינתי בחומר שבפני, נחה דעתי כי דין הערעור להידחות. עיקר טענותיו של המערער מופנה כנגד החלטות שיפוטיות שניתנו בעניינו במהלך השנים. גם אם אתעלם מן השיהוי הרב המונע העלאת חלק רב מן הטענות הנוגעות להחלטות אלה, כיום (וראו, לעניין זה תקנה 471ב לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 וכן ע"א 5397/97 אליהוד יערי, עו"ד נ' יצחק אינדיג, עו"ד (לא פורסם)), הרי, שאין בהן כשלעצמן כדי להקים עילה לפסילת בית המשפט. הלכה היא כי הדרך לתקיפת החלטות מעין אלה שמורה להליך הערעור ולא להליך הפסלות. גוף ההחלטה הוא שצריך לעמוד לביקורת - ולא גופו של היושב בדין (וראו, לדוגמא: ע"א 7724/96 טודרוס נ' טודרוס (לא פורסם); ע"א 7186/98 שלמה מלול נ' אלברט ג'אן (לא פורסם)). אפילו טוען בעל דין נגד שורת החלטות - ולא רק נגד החלטה אחת, אין בכך כדי ליצור עילת פסלות (וראו, לדוגמא: ע"א 220/99 ח.ר. דולומיט חברה לבנין ופיתוח בע"מ נ' תעשיות רדימיקס (ישראל) בע"מ (לא פורסם); ע"א 2668/96 וינברג דורון ושות', עו"ד נ' הרב משה יהודה לייב רבינוביץ (לא פורסם)). ואכן, המערער הגיש בקשת רשות ערעור על מקצת מן ההחלטות המשמשות אותו בבקשת הפסלות ובערעור הפסלות - ובמסגרת זו יישמעו טענותיו לעניין זה. כך גם לא מצאתי כי יש בהחלטותיו של בית המשפט כדי להצביע על קיומו של חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט. אפשר שבראייתו של המערער נוצר חשש, כי ההחלטות השונות שקיבל בית המשפט בעניינו מצביעות על קיום משוא פנים כלפיו, אולם חשש זה אינו יוצא מכלל חשש סובייקטיבי גרידא, שאינו מקים עילת פסלות. ההחלטות שקיבל בית המשפט בעניינו של המערער, בין אם הן צודקות ובין אם הן מוטעות (ולעניין זה אין אני נצרך), אינן מעוררות את אותה אפשרות ממשית לקיום משוא פנים כלפי המערער, היינו אותה אפשרות ממשית לכך שבית המשפט "גיבש לעצמו עמדה (סופית) בעניין נשוא הדיון השיפוטי, באופן שאין עוד טעם בהמשך רגיל של המשפט ('המשחק מכור')... מבלי שקיים סיכוי ממשי כי שכנוע (רציונלי) יביא לשינוי העמדה" (בג"ץ 2184/94 גלברט נ' יושב ראש ועדת החקירה לבדיקת אירוע הטבח בחברון , פ"ד מח (3) 573, 605).

6.אשר לטענת המערער כי בית המשפט מנע ממנו את זכות הדיבור ולא התייחס לטענותיו, הרי שבית המשפט בהחלטתו בבקשת הפסילה הכחיש טענה זו וקבע כי למערער ניתנה אפשרות בהזדמנויות רבות לטעון בפני בית המשפט, למרות שלא צרף תצהיר לבקשותיו, ולמרות שלא פעם טען בנושאים שכלל לא עמדו לדיון. הלכה היא כי כאשר בית המשפט אינו מקבל את גרסתו של המערער באשר לעובדות העומדות ביסוד בקשת הפסילה, על המערער מוטל נטל כבד להוכיח כי טעה בכך בית המשפט (ראו: ע"פ 344/99 בשן נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). המערער, במקרה דנן , לא עמד בנטל זה.

מטעמים אלה, הערעור נדחה.