ע"א 7186/98 שלמה מלול נ. ג'אן אלברט

פרטי ההליך

ב

בית המשפט העליון

בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים

ע"א

7186/98

בפני:

כבוד הנשיא א' ברק

המערערים

:

1.

שלמה מלול

2.

סוזן מלול

נגד

המשיבים

:

1.

ג'אן אלברט

2.

ג'נט ג'אן

3.

ארתור פוגל

4.

אווה פוגל

5.

ז'ורז'ט לוי

6.

עו"ד אילן פלנטר

7.

"טפחות" בנק למשכנתאות לישראל בע"מ,

סניף תל-אביב

ערעור פסלות שופט

על החלטתו של בית המשפט

המחוזי

בת"א-יפו מיום 3.11.98 בת.א. 877/95

שניתנה

על ידי כבוד השופטת אסתר קובו

בשם

המערערים: עו"ד אוחיון אברהם

פסק-דין

ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו

(השופטת א' קובו) מיום 3.11.98, במסגרתה סרב בית המשפט לפסול עצמו מלהמשיך ולדון

בת.א. (ת"א) 877/95 (להלן: "התביעה"). במסגרת הערעור הוגשה גם בקשה

למתן צו על הפסקת הדיון בבית המשפט המחוזי עד להכרעה בערעור, לפי הוראות תקנה 471ג

(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-.

1. עניינה של התביעה הוא בדירה שבבעלות המערערים (להלן:

"הדירה"). המערערים התקשרו עם המשיבים 1-2 בהסכם למכירת הדירה, אולם

בשלב מאוחר יותר ביטלו את הסכם המכירה, בשל הפרות שהפרו, לטענתם, המשיבים 1-2 את

ההסכם. בינתיים הסתבר למערערים, כי נרשמה הערת אזהרה על הדירה לטובת המשיבים 3-5

ולטובת המשיב 7, בנק למשכנתאות ("הבנק"). זאת, בהסתמך על עסקה שנעשתה,

כביכול, בין המערערים למשיבים 3-5, ולפיה נמכרה הדירה למשיבים אלה, שקיבלו מן

המשיב 7 הלוואה (שהדירה שמשה לה בטוחה) לשם כך. לטענת המערערים, כל המסמכים

הנוגעים למכירת הדירה למשיבים 3-5 הם מסמכים מזויפים, שהוכנו על ידי המשיבים 1 ו-

6. עוד טוענים המערערים, כי מעולם לא התקשרו עם המשיבים 3-5, וממילא לא הסכימו

לרישום משכנתא, או הערת אזהרה באשר לרישום משכנתא על הדירה עקב התקשרות זו. לפיכך,

הגישו המערערים תביעה נגד המשיבים. הבנק, מצדו, הגיש תביעה שכנגד, בה תבע מן

המערערים, את השבת כספי המשכנתא שהגיעו לידיהם, ולחלופין - את רישום המשכנתא על

הדירה.

2. לטענת המערערים, גילה בית המשפט, מלכתחילה,

עוינות כלפיהם. לשם ביסוס טענתם זו הם מפרטים את האירועים הבאים: ביום 30.4.97 קבע

בית המשפט מועד להוכחות בתביעה, בהתעלם מבקשת בא-כוח המערערים, המתפקד כעורך דין

יחיד במשרדו, לקבוע מועד אחר, הואיל ובמועד שנבחר כבר נקבעו לו שני תיקים להוכחות;

ביום 6.10.97, לאחר שהמערערים אחרו בכ80- יום בהגשת סיכומיהם (והגישו אותם 12 יום

לפני מועד הדיון, במקום 90 יום לפני מועד זה), נעתר אמנם בית המשפט לבקשה להארכת

מועד, אך חייב אותם בתשלום הוצאות בסך 5,000 ש"ח בתוספת מע"מ לכל קבוצת

משיבים (15,000 ש"ח, בתוספת מע"מ, בסך הכל). זאת שעה שגם הבנק שזכה

בהוצאות לא הגיש את סיכומיו במועד; ביום 27.1.98, ובדיון שנערך ביום 3.11.98 סרב

בית המשפט לבקשת המערערות, כי חלקים מתצהיר עדות ראשית שהוגש על-ידי מצהיר מטעם

הבנק יימחקו. וקבע, כי קבילות האמור בתצהיר, כמו גם ההתייחסות לעדויות שמיעה

ועדויות סברה, שנכללו בתצהיר, לטענת המערערים, ייעשו בשלב כתיבת פסק הדין; ביום 19.2.98

נעתר בית המשפט לבקשת הבנק והורה על מחיקת חלק מתצהיר שהוגש על-ידי המערערים, משום

שהאמור בחלק זה לא נטען בכתב ההגנה והמסמך המתייחס אליו לא נכלל בשעתו בגילוי

המסמכים; בית המשפט סרב גם לדון בטענה שהבנק הרחיב את יריעת ההתדיינות וקבע, כי

יידרש גם לטענה זו בשלב מתן פסק הדין; בית המשפט שב ודחה התנגדויות שונות של

בא-כוח המערערים לשאלות שהוצגו לעדים ולראיות שהובאו מפי עדים; בית המשפט סרב ליתן

פסק דין נגד המשיב 6, שלא התייצב לדיון שהתקיים ביום 3.11.98.

3. ביום 3.11.98, במהלך שמיעת עדותו של המצהיר

מטעם הבנק, ולאחר שבית המשפט קיבל את התנגדות בא-כוח הבנק לשאלה שהציג בא כוח

המערערים לעד, ביקשו המערערים, כי בית המשפט יפסול עצמו מלדון בעניינם. במסגרת

בקשה זו מנה בא כוח המערערים מקצת מן האירועים שפורטו לעיל, וטען, כי הללו מצביעים

על כך שבית המשפט גיבש את עמדתו בעניינם של המערערים, ולאור עמדה זו נהג במערערים

במהלך כל הדיון. בית המשפט דחה את הבקשה בקבעו, כי רוב טענותיהם של המערערים

מתייחסות להחלטות משפטיות, הניתנות לערעור, ואינן מעוררות עילת פסלות. בהתייחסו

לטענה בדבר אי-מתן פסק דין נגד המשיב 6 , ציין בית המשפט, כי משיב זה הגיש כתב

הגנה, התייצב לכל הדיונים וחקר עדים. לפיכך, לא נמצא מקום לתת נגדו פסק דין מחמת

היעדרותו מדיון אחד, מה גם שאי-התייצבות אינה מקנה אוטומטית זכות לקבלת פסק דין -

כטענת המערערים.

4. בערעור שבפני טוענים המערערים, כי בית המשפט

גילה כלפיהם עוינות מתחילתו של ההליך, וכי עוינות זו באה לידי ביטוי בהחלטות

הדיוניות שפורטו לעיל. המערערים מודים אמנם ש"אכן אין בכך שכל התנגדויות

המערערים נדחו ואילו התנגדויות המשיבים התקבלו בכדי ללמד על הפלייה פסולה."

אלא, שלטענתם, בחינת החלטות בית המשפט בעניין זה מלמדת, כי מדובר בהחלטות שגויות

הנובעות מהפלייה פסולה - ולא מטעות סתם. לעניין זה מפנים המערערים להחלטות שונות

(מפברואר וממאי 1998), במסגרתן דחה בית המשפט את התנגדות בא כוחם לשאלות שהועלו

בחקירתם וכן להחלטות אחרות, מ - 3.11.98, בהן דחה בית המשפט את התנגדות בא כוח המערערים

לקבלת מסמכים שהוגשו מטעם הבנק. כמו-כן מצביעים המערערים על החלטת בית המשפט שלא

לתת פסק דין נגד המשיב 6, ולחלופין - שלא לדחות את הדיון מטעם זה. חרף

אי-התייצבותו של משיב זה לדיון.

5. לאחר שעיינתי בערעור ובנספחיו, הגעתי לכלל

מסקנה שדין הערעור להידחות. ראשית, יצויין, כי חלק בלתי מבוטל מטענות המערערים

מתייחס להחלטות שנתקבלו ולאירועים שהתרחשו זמן רב (חודשים ואף שנים) עובר להגשת

בקשת הפסלות. לענין זה נפסק:

"הלכה

היא, כי "מי שמבקש להעלות טענה כאמור [טענת פסלות] חייב לעשות כן בהזדמנות

הראשונה הנקרית לו, היינו, בישיבה הראשונה המתקיימת לאחר שנודעה לו עילת

הפסלות" (ע"פ 2113/91 מדינת ישראל נ' עמוס בן שלמה יהודה, פ"ד

מה(3) 790, 791; ע"א 899/95 ברזל נ' כונס הנכסים הרשמי (טרם פורסם); ע"א

3778/94 צבי גורפינקל נ' לין, פ"ד מט(1) 309, 314). "טענת פסלות אינה

בגדר "נשק סודי" שאותו שומר מי שגורס דבר קיומה של עילת פסלות עד שיבוא

מועד נוח להעלותה" (ע"פ 2113/91 הנ"ל, בעמ' 791)." [ע"א

7158/97

בטון רמות בע"מ

נ'

בנק המזרחי המאוחד בע"מ

, טרם

פורסם; ראו גם: ע"א 5937/97

אליהוד יערי עו"ד

נ'

יצחק אינדיג,

עו"ד

, טרם פורסם].

לפיכך, אין המערערים יכולים להישמע, שעה שהם נדרשים

לאירועים ולהחלטות שלגביהם החשו בשעתו, וזאת, לאחר שבינתיים חלף הזמן, נשלמו הליכי

ההוכחות והתיק עומד לפני מתן פסק דין. שנית, ולגופו של ענין, עיקר טרונייתם של

המערערים מופנה, כאמור, כלפי החלטות דיוניות שונות שקיבל בית המשפט. אף המערערים

עצמם ערים להלכה, לפיה אין די בעובדה שבית המשפט קיבל החלטה