ע"א 5381/07 יונית פוזאילוב נ. אביגדור חלפון

ערעור על החלטתו של בית משפט השלום בתל-אביב-יפו (כב' השופט צ' כספי ) מיום 7.5.2007, שלא לפסול עצמו מלדון בת.א. 61865/97.

1.

ראשיתם של ההליכים בין הצדדים בתביעה כספית שהגישה המערערת כנגד המשיב, בגין נזקים שגרם, לט ענת ה, לדירה בה מתגוררת המערערת כדיירת מוגנת. החל משנת 1999 מייצגת את המערערת עורכת דין, אשר מונתה על ידי הלשכה לסיוע משפטי. בשנת 2000 ניתן פסק דין המוחק את התביעה, לאחר שסיכומי המערערת חרגו מהמגבלות שקבע בית המשפט. ערעור שהגישה המערערת התקבל בשנת 2001, כך שפסק הדין בוטל והתיק הוחזר לבית המשפט קמא. בסוף שנת 2004 ניתן פסק דין הדוחה את התביעה לגופה, מהטעם שלא עלה בידי המערערת להרים את נטל השכנוע הנדרש להוכחת הטענה כי המשיב הוא זה שגרם בעצמו לנזק לה או לדירתה. בפסק הדין ציין בית המשפט כי בחקירתו הנגדית של השמאי מטעם המערערת התברר שהתמונות שצורפו בסמוך לחוות דעתו, אשר מאופן צירופן ניתן היה להניח שהן מהוות חלק ממנה, צולמו על ידי המערערת ולא על ידי המהנדס מטעמה. נקבע כי בית המשפט רואה מעשה זה כדבר חמור ביותר עד כדי מעשה של זיוף או מעין זיוף. נקבע כי אין לעבור לסדר היום על התנהגות באת-כוח המערערת בכל האמור "להחלפת התמונות" בחוות הדעת. על כן, הורה בית המשפט להעביר עותק מפסק הדין לממונה על לשכת הסיוע המשפטי על מנת שזה ישקול המשך העסקתה של באת-כוח המערערת בשירותי הלשכה לאור התנהגותה האמורה (להלן: פסק הדין השני ). על פסק הדין השני הוגשו שני ערעורים: ערעור של המערערת על פסק הדין הדוחה את התביעה, וערעור של באת-כוחה, במסגרתו ביקשה לבטל את הקביעות כנגדה בפסק הדין בכל הנוגע לתמונות. ערעור המערערת התקבל, לאחר שהצדדים הסכימו להצעת בית המשפט לפיה יבוטל פסק הדין והצדדים יחזרו לבית המשפט לצורך זימון עד נוסף (או שניים. הדבר אינו ברור מההחלטה), שעדותו חיונית כדי להפריך את גרסת המשיב, לט ענת המערערת. נקבע כי לאחר שמיעת העדות ישלימו הצדדים סיכומיהם וינתן פסק דין. גם ערעורה של באת-כוח המערערת התקבל, נוכח עמדות המשיבים, ובית המשפט הורה על ביטול הקביעות בפסק הדין בעניין התמונות. בנובמבר 2006, לאחר שהתיק הושב לבית המשפט קמא, הורה בית המשפט למערערת להמציא את כתבי הערעור שהוגשו מטעמה ומטעם באת-כוחה, בצירוף החלטות ערכאת הערעור. בהחלטה נוספת, מיום 21.12.2006, הורה בית המשפט לבאת-כוח המערערת לצרף את תגובת המשיבים לערעורה העצמאי, על מנת שיוכל לקבוע עמדתו באשר להמשך ההליכים. בעקבות בקשה מוסכמת לדחיית מועד הדיון שנקבע בתיק, ניתנה החלטה, ביום 31.1.2007, בה נקבע כי המשך הדיון יעוכב עד שתמלא באת-כוח המערערת אחר החלטת בית המשפט מיום 21.12.2006.

2.

ביום 12.2.2007 הגישה המערערת לבית המשפט קמא בקשת פסלות. את הבקשה ביססה המערערת על ההחלטה מיום 31.1.2007, אולם במקביל היא פירטה בה את השתלשלות ההליכים בעניינם של הצדדים, תוך שהיא מציינת כי לאורך כל ההליכים היה יחסו של בית המשפט אל המערערת ובאת-כוחה קשה מנשוא. יחס זה בא, לט ענת ה, לידי ביטוי בהחלטות בית המשפט, כמו ההחלטה למחוק את התביעה בגלל חריגה באורך הסיכומים, ובכך שבתגובה לכל משפט שהוצא מפי באת-כוח המערערת וכל הליך משפטי או טענה שהעלתה הונפה מעל לראשה חרב ההוצאות האישיות. אשר להחלטה מיום 31.1.2007 נטען כי בהחלטתו התעלם בית המשפט מהוראותיה הברורות של ערכאת הערעור, אשר הנחתה אותו לשמוע את עדותם של שני עדים נוספים ולאחריהם לקבל סיכומי הצדדים וליתן פסק דין, ובמקום זאת בחר לנבור בהליך הערעור שהגישה באת-כוח המערערת, הגם שעניינו אינו קשור כלל להמשך ההליכים בתובענה. נטען כי ההחלטה נגועה בחוסר סבירות קיצוני, המעלה חשש ממשי למשוא פנים ולרדיפה אישית של המערערת ובאת-כוחה. זאת, בצירוף להתנהלות בית המשפט לאורך כל ההליכים, מטילים לדעתה ספק ביכולתו לפסוק את הדין בתובענה.

3.

בית המשפט, בהחלטה מיום 7.5.2007, דחה את בקשת הפסלות. את מרבית החלטתו הקדיש בית המשפט לביקורת חריפה ביותר על באת-כוח המערערת ועל ערכאת הערעור. בהחלטתו התבטא בית המשפט קמא בחריפות בלתי הולמת כנגד החלטתה של ערכאת הערעור, ומתח גם ביקורת על "דרכה" של ערכאת הערעור באופן שאינו ראוי. לגופו של עניין קבע השופט כי אין כל עילה לפסילה. הודגש כי לאורך כל הדיון גילה בית המשפט אורך רוח כלפי באת-כוח המערערת, ובכל מקרה לא נתן להתנהגותה להשפיע על פסיקתו לגוף העניין. הובהר כי מעשיה של באת-כוח המערערת, יהיו רעים בעיני בית המשפט ככל שיהיו, אינם מעשיה של המערערת ונראה כי ניתן לראות כבר מהחלטות קודמות, ככל שנגעו לגוף הסכסוך, שלא היה בהן דבר לגוף העניין שהושפע ממעשיה וממחדליה של עורכת הדין. צוין, כי אין ספק שבאת-כוח המערערת אינה שבעת רצון מניהול המשפט על ידי בית המשפט, אשר העיר את הערותיו לגבי התנהגותה. ואולם, אי שביעות רצון כזו, כמו עצם הערות בית המשפט, אין בהם כדי להקים עילת פסלות. נראה לבית המשפט כי המטרה האמיתית העומדת בפני באת-כוח המערערת היא לגרום לבית המשפט ללכת בתלם שבו מבקשת היא להוליך אותו, תוך הטלת מורא עליו, באופן שאם לא יעשה כמבוקשה יבולע לבית המשפט. בנסיבות העניין החליט לחייב את המערערת בהוצאות הבקשה בסכום של 2,500 ₪, אשר ישולמו לטובת אוצר המדינה. הובהר על ידי השופט כי באם לא תשולמנה ההוצאות במועד שנקבע, תמחק התביעה. לבסוף נקבע כי לאחר שבפועל התבררו לבית המשפט הפרטים שביקש לברר טרם תחילת הדיון בהתאם להנחיות ערכאת הערעור, אין עוד מקום לעיכוב הדיון כפי שנקבע בהחלטה מיום 31.1.2007, והיא מתבטלת.

4.

על החלטה זו הוגש הערעור שבפניי. בערעור חוזרת המערערת על טענותיה בבקשת הפסלות ומוסיפה כי ההחלטה בבקשת הפסלות רק חיזקה והוכיחה את ט ענת ה כי בית המשפט "נעול" בדעתו כי לא היה מקום לבטל את פסק דינו השני. נטען, כי לאחר הדברים הקשים שנכתבו בהחלטה על ערכאת הערעור ובאת-כוח המערערת ברור כי בית המשפט לא יוכל ואינו רוצה לשנות את דעתו לכתוב פסק דין חדש במידת האובייקטיביות הנדרשת. המערערת חשה, כי בנסיבות אלו, גם אם תביא עדות נוספת להוכחת טענותיה מנוי וגמור עם בית המשפט קמא כי לא יהיה בכך כדי לשנות מפסק הדין שהוצא תחת ידו. לט ענת ה, שורת האירועים בין באת-כוח המערערת לבין בית המשפט מלמדת על יחסי עימות שהינם מעבר למתח ביניהם, כפי שאף עולה מהביקורת הקשה שהטיח בית המשפט בבאת-כוח המערערת בהחלטתו בבקשת הפסלות. בניגוד לקביעת בית המשפט כי יחסיו עם באת-כוחה של המערערת אינם משפיעים על המערערת, טו ענת באת-כוח המערערת, כי האחרונה היא זו שנמצאת נפגעת מהחלטותיו הקיצוניות והבלתי סבירות של בית המשפט, שמבקש להוכיח לבאת-כוחה בכל הזדמנות שידה אינה על העליונה. לבסוף, מלינה המערערת על החיוב בהוצאות.

לט ענת ה, מדובר בהחלטה הלוקה בחוסר סבירות קיצוני, המעידה על חוסר אובייקטיביות בשיקול דעתו של בית המשפט, ועל להיטות יתר למחיקת התביעה בכל הזדמנות הנקרית בדרכו של בית המשפט.

5.

לאחר שעיינתי בחומר שבפניי, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות. ראשית, עיון בטענות המערערת מעלה כי לדעתה נוצרו עילות הפסלות במשך השנים בהן התנהלו ההליכים בפני בית המשפט קמא, ואולם רק לאחר ההחלטה מיום 31.1.2007 הגישה המערערת את בקשת הפסלות. הלכה היא כי ט ענת פסלות יש לטעון מיד לאחר היוודעה, ולא להשאירה נצורה לעת מצוא (תקנה 471ב לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984; ע"א 7158/97 בטון רמות בע"מ נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ (לא פורסם, 13.1.1998)). לכן, ככל שהמערערת מבססת את בקשת הפסלות על אותן טענות הנוגעות לעניינים שאירעו במהלך השנים שקדמו להגשת הבקשה, הרי שבהקשר זה הוגשה הבקשה בשיהוי.

6.

גם לגופו של עניין, לא שוכנעתי כי יש מקום לפסול את בית המשפט מלדון בעניינם של הצדדים. לא אחת נפסק כי אין די בכך שבית המשפט דן והכריע בהליך מסוים נגד בעל דין כדי לפסול אותו מלשוב ולדון באותו עניין אם הובא שנית בפניו עקב התערבות ערכאת הערעור (ע"א 4199/99 חברת נרגו בע"מ נ' ד.ב. שרותי תיירות בע"מ (לא פורסם, 26.8.1999); ע"א 4186/07 פלונית נ' פלוני (לא פורסם, 6.9.2007); יגאל מרזל דיני פסלות שופט 273-272 (2006)). זאת במיוחד, כאשר התיק הוחזר לבית המשפט על מנת לבחון ראיות חדשות (ע"פ 10592/03 זועבי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 29.12.2003)). השאלה שיש לשאול היא, על כן, אם נתקיים חשש ממשי למשוא פנים במובן זה שדעתו של היושב בדין "ננעלה", כך שניתן לראות בהליך כולו כ"משחק מכור" (בג"ץ 2148/94 גלברט נ' כבוד נשיא בית המשפט העליון , פ"ד מח(3)573 (1994)). זאת ועוד, כבר נפסק כי החזרת התיק לאותו שופט שדן בו בסיבוב הקודם מקובלת ואינה פוסלת את השופט כל עוד לא קבעה ערכאת הערעור אחרת (ע"פ 139/87 אלחמידי נ' הוועדה המחוזית לתכנון ולבניה מחוז דרום , פ"ד מא(1)660(1987)). במקרה הנוכחי הושב הדיון לבית המשפט קמא בצירוף הנחייה לשמוע עדויות שטרם נשמעו על ידו, כך שהכרעתו של בית המשפט תינתן על בסיס תשתית רחבה יותר. ההנחה היא כי לאור מקצועיותו של בית המשפט, יוכל הוא, לאחר שישמע את העדים, לשקול את העניין ולשנות מהחלטתו הקודמת תוך פתיחות לשכנוע וללא חשש ממשי למשוא פנים. על פסק הדין שינתן על ידי בית המשפט לאחר שמיעת העדויות והשלמת הסיכומים יהיו זכאים הצדדים, כמובן, להשיג במסגרת ערעור על פסק הדין.

7.

ככל שהמערערת מבססת את בקשת הפסלות על חוסר שביעות רצונה מאופן ניהול הדיון לאחר חזרתו לבית המשפט קמא בפעם השניה והחלטות בית המשפט, לרבות ההחלטה לחייבה בהוצאות בקשת הפסלות, הלכה היא כי השגות על הדרך בה בוחר בית המשפט לנהל את הדיון, ועל החלטותיו, מקומן בהליכי ערעור רגילים על פי סדרי הדין, כפי שפעלה המערערת בחלק מהמקרים, ולא במסגרת הליכי פסלות (לעניין אופן ניהול הדיון, ראו: ע"פ 8309/02 רודקו נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 21.10.2002). לעניין החלטות דיוניות, ראו: ע"א 7186/98 מלול נ' ג'אן (לא פורסם, 3.12.1998); ע"א 10619/02 בן עמי נ' קידר (לא פורסם, 30.12.2002); יגאל מרזל דיני פסלות שופט 178-174 (2006) . לעניין הוצאות שנפסקו בבקשת הפסלות: ע"א 2505/00 חברת קוביק בע"מ נ' מיקרוסופט קורפוריישן (לא פורסם, 1.6.2000); מרזל בעמ' 176). במקרה שבפניי ביקש בית המשפט לברר פרטים מסוימים לגבי הערעורים שהוגשו וההחלטות בהם בטרם יחל הדיון בהתאם להנחיות ערכאת הערעור. לא מצאתי יסוד לט ענת המערערת, כי ההחלטות שקיבל בית המשפט בעניין זה, כמו גם יתר החלטותיו בהליכים, בין אם הן צודקות ובין אם הן מוטעות לגופן, ואיני נדרשת לשאלה זו, ואופן ניהול הדיון על ידו, מקימים עילת פסלות ומעוררים את אותה אפשרות ממשית לקיום משוא פנים כלפי המערערת.

8.

אשר לטענה בדבר העוינות שמפגין בית המשפט כלפי באת-כוח המערערת, לרבות במסגרת החלטתו בבקשת הפסלות, הלכה היא כי התבטאות שופט בעל פה או בהחלטה, אפילו אינה מוצלחת, כשלעצמה, אינה מהווה עילה לפסילת שופט. שופט ייפסל רק כאשר יוכח כי יש בהתבטאותו כלפי בעל דין משום גיבוש עמדה סופית היוצרת חשש ממשי למשוא פנים, באופן המייתר את המשך המשפט בפניו (ע"א 10738/04 אופקום 2000 אינק נ' קומברס מערכות בע"מ (לא פורסם, 16.1.2005); ע"א 2315/07 פלונית נ' פלוני (לא פורסם, 3.6.2007); מרזל , בעמ' 196-195). זאת ועוד, הלכה היא כי האחריות לניהולו של המשפט מוטלת על בית המשפט, ובמסגרת זו רשאי בית המשפט גם להעיר הערות ביקורתיות הקשורות בניהולו התקין והיעיל של המשפט שלפניו (ע"א 5448/90 קריב נ' מדינת ישראל , פ"ד מה(2)76(1991); ע"פ 1534/92 גלבוע נ' מדינת ישראל , פ"ד מו(2)637 (1992);ע"א 2668/96 וינברג-דורון ושות' נ' הרב רבינוביץ (לא פורסם, 28.4.1996); מרזל , בעמ' 256-255). אכן, על בית המשפט לנהוג לעולם באיפוק ובריסון, וגם בהשמיעו הערות ביקורתיות עליו להביא בחשבון כיצד עלולה הביקורת, בנקודה שלגביה היא מושמעת, להתפרש בעיני הנוגע בדבר, הניצב אותה שעה בפני בית המשפט. עם זאת, אין ב אמיר ה ביקורתית כשלעצמה, ואפילו נאמרה בחריפות, כדי לפסול את השופט הדן בתיק מלדון בו, והמבחן הוא מבחן החשש הממשי למשוא פנים (ע"פ 732/86 חליווה נ' מדינת ישראל , פ"ד מא(1) 412 (1987); ע"א 5089/01 תאופיק נ' מנהיים (לא פורסם, 24.7.2001)).

9.

בהתאם להלכות האמורות, רשאי היה בית המשפט להעיר לבאת-כוח המערערת על התנהלותה, ולמתוח ביקורת על מה שנראה בעיניו כגישה מתחמקת ומזלזלת כלפי הוראותיו. אמירות השופט והחלטותיו לא באו אלא להביע מורת רוח מאי כיבוד החלטותיו. נראה שחלק מההערות היו מיותרות ומוטב היה להימנע מהן ואף סיגנונן אכן קיצוני. עם זאת, מדובר בהערות ביקורתיות כלפי באת-כוח המערערת, שאינן חריפות במידה כזו המקימה חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט ובהכרעות הדרושות בו. כאלה הן גם הערות בית המשפט בהחלטתו בבקשת הפסלות. לא שוכנעתי כי הביקורת שהשמיע בית המשפט כלפי התנהלותה של באת-כוח המערערת מנעה ותמנע ממנו להעריך את טיעוני המערערת בתיק לגופם, כפי שאף הבהיר בית המשפט בהחלטתו בבקשת הפסלות. בהקשר זה יצוין עוד, כי התייחסות להתנהגות בא-כוח של צד יכול שתמצא ביטוי גם בהחלטות שיפוטיות, דוגמת חיוב עורך הדין בהוצאות אישיות ( ע"א 6185/00 עו"ד

מאהר חנא נ' מדינת ישראל , פ"ד נו(1) 366 (2001) ). שימוש בית המשפט בסמכות זו, כמו גם אזהרת בא-כוח בדבר אפשרות השימוש בסמכות כאמור, כפי שנעשה במקרה הנוכחי, אינם מהווים, כשלעצמם, עילה לפסילת בית המשפט (השוו: ע"א 596/07 פלוני נ' השופט פאול שטרק

(לא פורסם, 22.4.2007)).

10.

אשר להתבטאויות בית המשפט כלפי ערכאת הערעור בהחלטתו בבקשת הפסלות, אין ספק כי מדובר בהתבטאויות חמורות שמקומן לא יכירן בהחלטות בית משפט. אין זה מסמכותה של הערכאה אליה מושב הדיון לבקר את ערכאת הערעור ולפקפק במניעי החלטתה. משחוזר תיק לבית המשפט בצירוף הנחיית ערכאת הערעור, על בית המשפט לפעול על פי ההנחיה בלב פתוח ובנפש חפצה, על פי מיטב הבנתו, גם אם ההחלטה אינה נראית בעיניו. הדבר מתחייב מהיררכיה השיפוטית וסמכויות ערכאת הערעור על פי החוק. עם זאת, בהתחשב בעובדה שכעת על בית המשפט לשמוע עדויות חדשות, שלא היו בפניו עת נתן את פסק הדין השני, ולאור העובדה שלאחר הבירורים המקדמיים אכן עומד בית המשפט לשמוע את העדויות, כפי שהבהיר בהחלטתו, חזקה עליו כי ישמע אותן בלב פתוח, ויראה האם אכן יש בהן כדי לשנות ממסקנותיו, מבלי שלהשגותיו כלפי ערכאת הערעור תהיה השפעה כלשהי על החלטתו. גם העובדה שמדובר בתיק המתנהל שנים רבות בפני המותב, וכעת כל שנותר הוא לבחון שתי עדויות נוספות, תומכת בהותרת התיק בפני המותב שדן בו עד היום. בסיכומו של דבר, שוכנעתי כי לא עולה חשש מן הסוג שעל פיו ניתן לקבוע, כי נבצר מבית המשפט להכריע בדינם של הצדדים שלפניו באובייקטיביות הדרושה. אפשר שבראייתה של המערערת נוצר חשש, כי הביקורת שהשמיע בית המשפט כלפי באת-כוחה וכלפי ערכאת הערעור, כמו גם אופן ניהול הדיון על ידו והחלטותיו בתיק מצביעים על קיום משוא פנים כלפיה. עם זאת, בנסיבות העניין, חשש זה אינו יוצא מכלל חשש סובייקטיבי גרידא, שאינו מקים עילת פסלות (ע"א 3484/01 באן נ' באן (לא פורסם, 28.6.2001); מרזל , בעמ' 115). טוב יעשו כל הגורמים המעורבים, אם ינסו לסיים את ההליך באופן ענייני, וללא המתח והחריפות שבהם התנהל ההליך עד כה.

אשר על כן, הערעור נדחה.