ע"א 3484/01 אמיר באן נ. איריס באן

ערעור על החלטת בית המשפט לענייני משפחה למחוזות תל-אביב והמרכז (כב' השופטת ו' פלאוט) מיום 23.4.01, בה נדחתה בקשת המערער כי בית המשפט יפסול עצמו מלהמשיך ולדון בכל התביעות בין הצדדים המתנהלות בפניו.

1.בפני בית המשפט לענייני משפחה למחוזות תל-אביב והמרכז מתנהלת סדרת תביעות בין הצדדים - בני זוג נשואים, להם שלושה ילדים קטינים. בין היתר, הגישה המשיבה בקשה למתן צו הגנה כנגד המערער, והמערער הגיש בקשה להרחבת הסדרי ראייה בינו ובין ילדיו. ביום 15.4.01 הגיש המערער בקשה לפסילת שופט. בבקשתו, טען המערער כי בית המשפט נתן שורה של החלטות המעידות על חשש ממשי למשוא פנים. ראשית, בית המשפט לא נעתר לבקשת המערער ליתן פסק דין בהעדר הגנה בתביעה שהגיש נגד אם המשיבה והורה ביום 15.11.00 על הזמנת הצדדים לקדם משפט. שנית, בתובענה שהגישה המשיבה למתן צו הגנה נגד המערער הגיעו הצדדים להסכמה לפיה בית המשפט ייתן החלטתו על סמך סיכומי הצדדים. למרות זאת, החליט בית המשפט ביום 27.6.00 להימנע מליתן החלטה על סמך הסיכומים והמתין לקבלת חוות דעת של מומחית שמונתה על ידו. יתר על כן, למרות שבית המשפט קבע שהמשיבה לא הרימה את הנטל המוטל עליה, לא דחה את בקשתה למתן צו הגנה. שלישית, בית המשפט התעלם מבקשת המערער מיום 19.9.00 לזמן את המומחית לחקירה על חוות דעתה, וזאת למרות שהמומחית לא השיבה על שאלות ההבהרה שהופנו אליה על ידי המערער ועל ידי בית המשפט עצמו. רביעית, בהחלטתו מיום 27.9.00 ליתן צו הגנה לתקופה של שבעה חודשים, חרג בית המשפט מסמכותו על-פי החוק. חמישית, בית המשפט העביר את בקשת המערער להרחבת הסדרי הראיה לתגובת המשיבה, וזאת למרות שמדובר בבקשה שהיתה המשך להסכמת הצדדים. יתר על כן, למרות שהמשיבה לא הגישה את תגובתה במועד שנקצב לה, לא נתן בית המשפט החלטה בבקשה אלא המתין עד להגשת תגובת המשיבה. שישית, בית המשפט סרב לקבל את בקשת המערער מיום 5.3.01 להבהיר את החלטתו בתביעה להרחבת הסדרי הראיה, והורה למערער לפתוח הליך חדש בגינו חויב המערער בתשלום אגרה. מאידך, נעתר בית המשפט לבקשת הבהרה שהוגשה על ידי המשיבה. לבסוף טען המערער, כי בדיון מיום 1.4.01 בבקשת המערער להרחבת הסדרי הראייה, בא בית המשפט בטרוניה למערער כי הוא מגיש בקשות רבות מדי. בדיון שנערך בבקשת הפסילה הוסיף והמערער וטען כי בקשתו לא הוגשה מיד לאחר האירוע הראשון מן האירועים המלמדים על משוא פנים, אלא רק לאחר שהתרבו אירועים אלה, כך שלא היה ספק בדבר קיומו של משוא פנים כנגד המערער. המשיבה התנגדה לבקשת הפסילה, בטענה כי זו הוגשה באיחור וכי לא קיימת כל עילת פסלות.

2.בית המשפט, בהחלטתו מיום 23.4.01 דחה את בקשת הפסילה, הן נוכח השיהוי בהעלאת טענות הפסלות והן לגופן של הטענות. בית המשפט קבע כי טענותיו של המערער מופנות כנגד החלטות דיוניות, אשר המערער היה רשאי לערער עליהן. כן ציין בית המשפט, כי רוב ההחלטות אותן תוקף המערער בבקשתו, הינן החלטות המסורות לשיקול דעתו של בית המשפט. בית המשפט הכחיש את טענת המערער כי בא אליו בטרוניה על שהוא מגיש בקשות רבות מדי, ואמר כי העיר לשני הצדדים כי מוגשות בקשות רבות מדי וכי רצוי לנסות ולפתור את הבעיות בהסכמה.

3.על החלטה זו הוגש הערעור שבפני. בערעורו חוזר המערער על הטענות שהעלה בבקשת הפסילה ומוסיף כי העובדה שהיה באפשרותו לערער על החלטות בית המשפט, אין די בה כדי לשלול קיומו של משוא פנים, וכי הסתתרותו של בית המשפט מאחורי שיקול הדעת המסור לו אינה ראויה. כן מדגיש המערער, כי רק בעקבות האירועים הקשורים בבקשה להרחבת הסדרי הראייה במרץ 2001, התגבש אצל המערער סופית החשש למשוא פנים. לפיכך, לא היה מקום לדחות את הבקשה בשל שיהוי בהגשתה.

4.לאחר שעיינתי בחומר שבפני נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות. כפי שציין בית המשפט קמא בהחלטתו, רוב טענותיו של המערער מופנה כנגד החלטות דיוניות או שיפוטיות שניתנו על ידי בית המשפט. העובדה שהמערער סבור כי החלטות אלו שגויות, אינה מהווה עילת פסלות. נפסק לא פעם, כי הדרך לתקיפת החלטות מעין אלה היא באמצעות הגשת ערעור או בקשת רשות ערעור - על פי סדרי הדין - ולא באמצעות הגשת בקשות פסלות וערעור פסלות. גוף ההחלטה הוא שצריך לעמוד לביקורת ולא גופו של היושב בדין בדין (וראו, לדוגמא: ע"א 7724/96 טודרוס נ' טודרוס

(לא פורסם); ע"א 7186/98 שלמה מלול נ' אלברט ג'אן (לא פורסם)). אפילו טוען בעל דין נגד שורת החלטות דיוניות - ולא רק נגד החלטה אחת, אין בכך כדי ליצור עילת פסלות (וראו, לדוגמא: ע"א 220/99 ח.ר. דולומיט חברה לבנין ופיתוח בע"מ נ' תעשיות רדימיקס (ישראל) בע"מ (לא פורסם); ע"א 2668/96 וינברג דורון ושות', עו"ד נ' הרב משה יהודה לייב רבינוביץ (לא פורסם); ע"א 108/00 רוזנצוויג נ' חיים (לא פורסם)). אכן, ההליכים בין הצדדים רצופים בקשות, בקשות שכנגד והחלטות הדוחות את מקצתן ומקבלות את יתרתן. אפשר שבראייתו של המערער נוצר חשש, כי ההחלטות השונות שקיבל בית המשפט בעניינו מצביעות על קיום משוא פנים כלפיו, אולם חשש זה אינו יוצא מכלל חשש סובייקטיבי גרידא, שאינו מקים עילת פסלות. ההחלטות שקיבל בית המשפט בעניינם של המערערים, בין אם הן צודקות ובין אם הן מוטעות (ולעניין זה אין אני נצרך), אינן מעוררות את אותה אפשרות ממשית לקיום משוא פנים כלפי המערערים (וראו: ע"פ 5/82

אבו חצירא נ' מדינת ישראל , פ"ד לו (1) 247, 250), היינו אותה אפשרות ממשית לכך שבית המשפט "גיבש לעצמו עמדה (סופית) בעניין נשוא הדיון השיפוטי, באופן שאין עוד טעם בהמשך רגיל של המשפט ('המשחק מכור')... מבלי שקיים סיכוי ממשי כי שכנוע (רציונלי) יביא לשינוי העמדה." (בג"ץ 2184/94 גלברט נ' יושב ראש ועדת החקירה לבדיקת אירוע הטבח בחברון , פ"ד מח (3) 573, 605).

5.באשר לעילת הפסלות הנטענת בשל העובדה שבית המשפט העיר למערער - לפי הנטען - כי הוא מגיש בקשות רבות מדי, הרי שדין הטענה להידחות. כאמור, בית המשפט קבע בהחלטתו כי הערה זו הופנתה לשני הצדדים ולא למערער. הלכה היא שאם בית המשפט אינו מקבל את גרסתו העובדתית של המבקש בבקשת פסלות, באשר לעובדות שבבסיס הבקשה, מוטל על המערער נטל כבד להוכיח כי טעה בכך בית המשפט (ע"פ 344/99 זאב בשן נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). המערער, במקרה דנן, לא עמד בנטל זה.

6.מטעמים אלה אני מורה על דחיית הערעור. בנסיבות אלו, ונוכח העדרה של עילת פסלות אין אני נדרש לדון בסוגיית השיהוי שבהעלאת טענות הפסלות.

הנני מחייב את המערער בתשלום הוצאות לאוצר המדינה בסך של 3,000 ש"ח.