ע"א 2104/07 בן ציון ראובני נ. סהר ציון (הראל) חברה לביטוח בע"מ

ערעור על החלטתו של בית משפט השלום בקריות (כב' סגנית הנשיא, השופטת א' בית-נר ) מיום 8.2.2007, שלא לפסול עצמו מלדון בת.א. 5425/04.

1.

המערער הגיש תביעה כנגד המשיבה לתשלום נזקי גוף שנגרמו לו בגין תאונת דרכים. ביום 8.2.2007 הגיש המערער בקשה לפסילת בית המשפט. את בקשתו ביסס המערער על החלטות שונות שנתן בית המשפט במהלך ניהול ההליך: החלטה מיום 7.7.2005, בה התנה בית המשפט מינוי מומחים, שביקש המערער למנות, בהפקדת סכום של 4,500 ₪ שכר טרחה עבור כל מומחה. זאת למרות שבתיקי תאונות דרכים מקובל, לט ענת המערער, להיענות לבקשה למינוי מומחה תוך חיוב חברת הביטוח, המשיבה, בשכר טרחתו של המומחה; דחיית בקשתו של המערער למנות מומחה בתחום האורטופדיה (החלטה זו נהפכה בערעור שהגיש המערער); החלטה מיום 3.7.2006, בה נדחתה בקשת המערער להפנות מספר שאלות הבהרה למומחה בתחום הפגיעה נפשית, ונקבע, כי המערער יפקיד 2,000 ₪ על חשבון זימונו של המומחה לחקירה, אם רצונו בכך. לט ענת המערער, החלטות בית המשפט מגלות עוינות כלפיו, ויוצרות רושם כי בית המשפט כבר קבע עמדה שלילית כלפי המערער או בא-כוחו. המערער חש כי בית המשפט מערים עליו קושי בלתי מוצדק, הפוגע בסיכויו להצליח בתביעתו. עוד סבר המערער כי בליבו של בית המשפט גמלה החלטה מראשית ההליך, כי המערער הינו מתחזה או נוכל, וכי פגיעתו אינה קשה, וזאת למרות שהמומחים שמונו קבעו לו אחוזי נכות לא מבוטלים. נטען כי מאחר ומדובר בתחושה בעניין של צדק, מוטב שבית המשפט יפסול עצמו גם אם הוא סבור כי המערער אינו צודק, שכן הצדק צריך להיעשות ולהיראות. זאת ועוד, נטען כי יתכן מאוד שהעוינות והיחס של בית המשפט כלפי התביעה, מקורם במעשיו או במחדלו של בא-כוח המערער. בא-כוח המערער ציין כי הוא אינו יודע מה חטאו, אולם לט ענת ו מאז הופעתו הראשונה בפני המותב הוא זוכה ממנו ליחס עוין, המתבטא בכך שכל התיקים בהם טיפל מול המותב הסתיימו בכישלון ללא סיבה, כל בקשותיו בהם נדחו, ואילו בקשות הצד שכנגד התקבלו. עוד ציין בא-כוח המערער כי היה עליו להגיש את בקשת הפסלות מזמן ולשתף את בית המשפט במצוקתו ותחושתו, אולם הוא סבר כי הדברים יסתדרו ולא יהיה בכך צורך.

2.

בית המשפט, בהחלטה מיום 8.2.2007, דחה את בקשת הפסלות. נקבע כי הבקשה נסבה על החלטות שיפוטיות, שהדרך להשיג עליהן היא על ידי הגשת בקשת רשות ערעור. עוד נקבע כי בתחושות המערער אין דבר ואין להן בסיס. על החלטה זו הוגש הערעור שבפניי, בו חוזר המערער על טענותיו בבקשת הפסלות.

3.

לאחר שעיינתי בחומר שבפניי, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות. ראשית, המערער השתהה בהגשת בקשת הפסלות. הלכה היא כי ט ענת

פסלות יש לטעון מיד לאחר היוודעה, ולא להשאירה נצורה לעת מצוא (תקנה 471ב לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984;

ע"א 7158/97 בטון רמות בע"מ נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ (לא פורסם); ע"א 10035/03 פרג' נ' נזאל (לא פורסם)). בא-כוח המערער הודה בשיהוי זה באומרו כי הוא סבור שהיה עליו להגיש את הבקשה מזמן. הטעם שהעלה להגשת הבקשה במועד שהוגשה, אינו מצדיק הגשתה באיחור.

4.

גם לגופו של עניין, דין הערעור להידחות. בקשת הפסילה נובעת, רובה ככולה, מחוסר שביעות רצון המערער מהחלטות בית המשפט. הלכה היא כי השגות על החלטות בית המשפט מקומן בהליכי ערעור רגילים, על פי סדרי הדין, ולא במסגרת הליכי פסלות, כפי שפעל המערער בנוגע להחלטה בעניין מינוי המומחה בתחום האורטופדיה (ע"א 7186/98 מלול נ' ג'אן (לא פורסם); ע"א 10619/02 בן עמי נ' קידר (לא פורסם); יגאל מרזל דיני פסלות שופט (תשס"ו-2006) 178-174). זאת ועוד, גם אם מדובר ברצף של החלטות לרעת בעל דין, אין בכך כדי להקים עילת פסלות (ע"א 6822/00 משלי נ' בוקשפן משלי (לא פורסם); ע"א 5803/04 מצדה חברה להנדסה בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ

(לא פורסם); מרזל , בעמ' 175). לא מצאתי יסוד לט ענת המערער, כי ההחלטות שקיבל בית המשפט בעניינו, בין אם הן צודקות ובין אם הן מוטעות לגופן, ולעניין זה אין אני נצרכת, מקימות עילת פסלות, ומעוררות את אותה אפשרות ממשית לקיום משוא פנים כלפי המערער.

5.

אשר לטענות בדבר עוינות בית המשפט כלפי בא-כוח המערער, כבר נקבע כי מעצם היות הבקשה לפסילת שופט בקשה רצינית, המטילה צל כבד על השופט אישית ועל מערכת השפיטה, נגזרת גם המסקנה באשר לטיב הראיות שאותן ראוי להביא בבקשת הפסלות. הראיות שיש להביא לשם הוכחת קיומה של עילת פסלות חייבות להיות משמעותיות (ע"א 10379/06 ידיעות אחרונות בע"מ נ' גולדברג (לא פורסם); מרזל , בעמ' 84). על כן, ברור כי חשדות, תחושות והשערות, הנעדרים בסיס עובדתי מעבר לאמירתם, אינם יכולים לשמש בסיס לט ענת

פסלות (ע"א 3863/04 הג'ונגל של אלי (1998) פרדסיה בע"מ נ' מינהל מקרקעי ישראל (לא פורסם); ע"פ 4771/05 זוזיאשווילי נ' מדינת ישראל (לא פורסם); מרזל , בעמ' 85). במקרה הנוכחי, חשדותיו של בא-כוח המערער, המבוססים על תחושות והשערות, לפיהן בית המשפט עוין כלפיו ולכן דוחה את הבקשות אותן הוא מגיש בשם לקוחותיו, ולא מקבל את התביעות המוגשות על ידו בשמם, אינם יכולים להקים עילת פסלות.

6.

לבסוף, יש לדחות את ט ענת המערער בדבר פסילה מכוח מראית פני הצדק. לא אחת נפסק, כי אין מקום להרחיב את השימוש בט ענת מראית פני הצדק, אם וככל שיש לה מקום, לכל מקרה בו נט ענת ט ענת

פסלות שאין לה ביסוס אובייקטיבי ממשי, שאם לא כן, נמצאנו מרוקנים מתוכן את הלכות הפסלות שפותחו בבית משפט זה (ע"פ 28/98 אסרף נ' בן דורי (לא פורסם); ע"א 4518/99 אורלוב נ' בנק הפועלים בע"מ (סניף הקריה) (לא פורסם)). אפשר שבראייתו של המערער נוצר חשש, כי החלטות בית המשפט מצביעות על קיום משוא פנים כלפיו. עם זאת, חשש זה אינו יוצא מכלל חשש סובייקטיבי גרידא, שאינו מקים עילת פסלות (ע"א 3484/01 באן נ' באן (לא פורסם); ע"א 7857/04 צ'רטוק נ' וינקלר

(לא פורסם); מרזל , בעמ' 115).

אשר על כן, הערעור נדחה ללא צו להוצאות.