ע"א 6822/00 עוזי משלי נ. דנה בוקשפן משלי

ערעור על החלטת בית המשפט לענייני משפחה במחוזות תל-אביב והמרכז (השופטת ט' סיוון) מיום 14.9.00 שלא לפסול עצמו מלהמשיך ולדון בתמ"ש 11880/98.

1.זהו ערעור פסלות שלישי שמגיש המערער על החלטותיה של השופטת ט' סיון שלא לפסול עצמה מלדון בסכסוך שבינו לבין המשיבה. שני ערעורי הפסלות הקודמים שהגיש, נדחו על ידי, הראשון ביום 18.4.99 והשני ביום 7.3.2000.

2.בבסיס בקשת הפסלות וערעור הפסלות הנוכחי עומד אירוע, אשר מתואר בערעור ובתצהיר המערער שצורף לו באופן זה: ביום 14.9.2000 בשעה 9:30 היה קבוע דיון בתביעתו של המערער בעניין משמורת ילדיו הקטינים. לדיון התייצבו המערער ובא כוחו, בעוד המשיבה ובא כוחה לא הופיעו. לאחר כשעה, הורתה השופטת, בעקבות בקשתו של בא כוח המערער, כי שמם של הצדדים יוכרז בבית המשפט. למרות ההכרזה לא הופיעה המשיבה או בא כוחה, ולפיכך בקש בא כוח המערער כי בית המשפט ידון בעניין במעמד צד-אחד. לטענת המערער, סירב בית המשפט לבקשה זו, וציין, כי ידון בכך לאחר ההפסקה, תוך התחשבות בכך שלבא כוח המערער קבוע דיון נוסף בפני שופט אחר. לאחר מכן, בזמן ההפסקה, ראו המערער ועורכת דין נוספת ממשרד בא כוחו (עו"ד שגיא) את המתמחה של השופטת נוטלת מכשיר טלפון סלולרי השייך לעו"ד יפעת שרון-הדס, ומשוחחת עם בא כוח המשיבה. נטען, כי המתמחה הודיעה לבא כוח המשיבה על הדיון שהיה קבוע לאותו יום, ועל כך שבא כוח המערער יצא מבית המשפט. לטענת המערער, הוסיפה המתמחה בזו הלשון: "תזכור, אני לא דיברתי איתך". השופטת נכנסה לאולם הדיונים מספר דקות לאחר השעה 12:00, לאחר שבא כוח המשיבה התייצב.

3.עם פתיחת הדיון, בקש בא כוח המערער להעיד את המתמחה ואת עו"ד יפעת שרון-הדס. בית המשפט דחה הבקשה. לפיכך, התבקשה פסילתו של בית המשפט מלשבת בדין, וזאת מהטעם שבית המשפט סרב לדון בתביעה במעמד המערער בלבד בעוד שבמקרה אחר בו ב"כ המערער לא הופיע לדיון נהג אחרת; משום שנעשו מאמצים מיוחדים להודיע לבא כוח המשיבה את דבר הדיון על ידי המתמחה של השופטת;

ונוכח אמירתה של המתמחה, שנועדה, לטענת המערער, להעלים את דבר השיחה.

4.לדברי בא כוח המשיבה, אשר טען בפני בית משפט קמא, נסיבות קיומה של שיחת הטלפון האמורה היו שונות. לדבריו, שליחה מטעם משרדו שהייתה מצויה בבית המשפט, התקשרה אליו לאחר ששמעה כי מכריזים על תיק בוקשפן, או על עו"ד מנדלסון, לשופטת סיון. בעקבות בקשתו לברר מול המתמחה של השופטת האם אכן קבוע דיון בתיק לאותו יום, מסרה השליחה את מכשיר הטלפון הנייד למתמחה, על מנת שהבירור יערך ישירות ביניהם. לדבריו, המתמחה לא אמרה את המשפט שיוחס לה, וכל שנעשה היה בירור באשר לקיום הדיון, והאם הודעה עליו נשלחה לבא כוח המשיבה.

5.בית המשפט דחה את בקשה הפסילה, משלא מצא כל עילה על פיה היה עליו לפסול עצמו מלשבת בדין. בית המשפט ציין, כי לאחר בדיקה לא נמצאה הזמנה שנשלחה לבא כוח המשיבה לישיבת אותו יום. בית המשפט דחה את טענתו העובדתית של בא כוח המערער, כי השהה במכוון את כניסתו לאולם הדיונים, וזאת על מנת לאפשר לבא כוח המשיבה להתייצב. עוד ציין בית המשפט, כי אינו מוצא טעם שלא לקבל את גרסתו של בא כוח המשיבה באשר למהלך העניינים באותו יום. מהחלטת בית המשפט עולה, כי הנו סבור שמקורן של בקשות הפסילה הן בבא כוחו של המערער, המנסה בכל דרך להעביר את ניהול ההליך להרכב אחר.

6.בערעור שבפני טוען המערער, כי יש בהשתלשלות העניינים הנוכחית כדי להצביע על קיומו של חשש ממשי למשוא פנים מצדו של בית המשפט ועל העדפתו הברורה את המשיבה, זאת במיוחד, מתוך השוואת נוהגו של בית המשפט במקרה הנוכחי עם נוהגו במקרה קודם. לטענתו, בא כוח המשיבה שינה את גרסתו באשר להשתלשלות העניינים מספר פעמים, בלא שהדבר קיבל ביטוי בפרוטוקול הדיון. למשל, נטען, כי בעוד בגרסתו הראשונה לא ציין כי דיבר עם המתמחה בטלפון, הרי שבגרסתו לאחר מכן זכר כי שוחח עמה באמצעות מכשיר הטלפון של שליחת משרדו בבית המשפט. המערער מבהיר, כי ביסוד בקשת הפסילה עומדת השתלשלות העניינים בהפסקת הדיון, והתגייסותה, הנטענת, של השופטת לעזרתם של המשיבה ובא כוחה, עת זימנה אותם באמצעות המתמחה לבית המשפט. אל הערעור צורפו אף טבלאות המרכזות בקשות שהגישו הצדדים, ואת תוצאותיהן. המערער מצביע על כך, שכל בקשותיו נדחו, לרוב תוך חיובו בהוצאות, בעוד כל בקשותיה של המשיבה התקבלו.

7.בנוסף לערעור מונחות בפני שתי השלמות טיעון שהמערער מבקש להגיש. בהשלמה הראשונה מביא המערער החלטה נוספת שנתנה השופטת בבקשתו לחדש צווי עיכוב יציאה מהארץ שהגיש. לטענתו, ההחלטה שנתקבלה בבקשה זו מוסיפה ומחזקת את טענותיו בדבר קיומה של דעה קדומה של בית המשפט כלפיו. בהשלמה השניה מפנה המערער להחלטת בית משפט קמא בבקשה שהגיש לעיון חוזר בבקשתו למינוי מומחה, ובה החליט בית המשפט על דחיית הבקשה נוכח קיומו של עיכוב הליכים, שניתן לבקשת המערער, עד להכרעה בערעור זה. המערער סבור, כי בנסיבות המתוארות, ערעור זה כמו גם שני ערעוריו הקודמים, בדין יסודם.

8.המשיבה מתנגדת לבקשה. בתגובותיה, שהוגשו לבקשות המערער להוספת טיעון נטען, כי ערעור זה הנו ערעור סרק נוסף שמגיש המערער, בחוסר תום לב, ואשר יש לדחותו על הסף תוך חיובו בהוצאות לדוגמא. בתגובה הראשונה נטען, כי בית המשפט קמא דן בבקשות המערער ומחליט בהן לגופן בהחלטות מנומקות. לפיכך, אין בחוסר שביעות הרצון של המערער מהחלטותיו של בית המשפט, כדי לשמש עילה לפסילתו. לגבי ההחלטה שבבסיס הוספת הטיעון השניה מציינת המשיבה, כי בקשת רשות ערעור שהגיש המערער עליה, נדחתה על ידי בית המשפט המחוזי.

9.עיינתי בחומר שבפני. נחה דעתי, כי דין ערעור זה להידחות. כאמור, הערעור הושתת במקורו על שיחת הטלפון שקיימה המתמחה עם בא כוח המשיבה. מקיומה של שיחה זו, ומהערת המתמחה, אשר לטענת המערער נאמרה בסוף השיחה, מסיק המערער, שבית המשפט הוא שהורה על קיומה, ומכאן ש"יצא מגדרו" על מנת לידע את בא כוח המשיבה בדבר קביעתו של דיון לאותו יום. ואולם, בית המשפט קבע, כי כל שהורה את המתמחה הוא, לבקש את פקיד בית המשפט להכריז על שמה של המשיבה. בכך, דחה בית המשפט את טענתו העובדתית של המערער בדבר מעורבותו בשיחת הטלפון, ובדבר יוזמתו ליידע את בא כוח המשיבה, מעבר למתן הוראה להכריז את שם המשיבים בבית המשפט. הלכה היא, שבמקרה בו בית המשפט אינו מקבל את גרסתו העובדתית של מבקש בבקשת פסלות, באשר לעובדות שבבסיס הבקשה, מוטל על המערער נטל כבד להוכיח כי טעה בכך בית המשפט (ראו: ע"פ 344/99 זאב בשן

נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). לא מצאתי כי המערער הרים נטל זה. כך בייחוד, כאשר אל מול טענתו העובדתית של המערער עומד ההסבר שניתן על ידי בא כוח המשיבה, ולפיו יוזמת שיחת הטלפון עם המתמחה הייתה שלו.

אכן, המערער ראה את המתמחה משוחחת בטלפון נייד עם בא כוח המשיבה. על כך, כפי הנראה, אין מחלוקת. ואולם, המערער טוען כי שיחה זו בוצעה בהנחיית השופטת. לחלק זה בטיעונו אין המערער מביא כל ביסוס, ונראה, כי הבסיס היחידי לטענה זו הוא תחושתו הסובייקטיבית. בנסיבות אלה, לא מצאתי כי המערער עמד בנטל להראות כי התשתית העובדתית שונה מזו שנקבעה על ידי בית המשפט בהחלטתו נשוא ערעור זה.

10.משנדחה טיעונו העובדתי של המערער, נפל הטעם שעמד ביסוד הערעור. כך, שכן הנסיבות העובדתיות, כפי שנקבעו על ידי בית המשפט קמא, אינן מצביעות על קיומו של חשש ממשי למשוא פנים. אין בשיחת טלפון שקיימה מתמחה של השופטת, על דעתה היא, ובה הודיעה על קיומו של דיון (גם בנסיבות המקרה), בכדי לבסס חשש ממשי למשוא פנים. גם בעובדה לכאורה, כי לא נהגו כך במקרה קודם, אין משום חשש ממשי למשוא פנים של היושב בדין.

11.אף בהחלטות הביניים הנוספות שצירף המערער, לא מצאתי שיש כדי להצביע, על אותו "חשש ממשי" אובייקטיבי למשוא פנים. בית המשפט, למרות עיכוב ההליכים, נדרש לבקשתו של המבקש, והוציא צו עיכוב יציאה מן הארץ במעמד צד אחד. החלטתו המבטלת את הצו האמור, ניתנה לאחר קבלת תגובת המשיבה, ונוכח נימוקיה. מכאן, עולה לכאורה, כי בקשת המערער נדונה ונשקלה על ידי בית המשפט. בקשתו השניה, לעיון חוזר בבקשתו למינוי מומחה, נדחתה בשלב זה, עקב קיומו של עיכוב הליכים. מכל מקום, העובדה שבית המשפט קיבל החלטות שאינן מניחות את דעת המערער, אף בהינתן שאלו מצטרפות להחלטות קודמות שלא נשאו חן בעיניו, גם היא אינה מצביעה על משוא פנים כלפי המערער (ע"א 220/97 ח.ר. דולומיט חברה לבנין ופיתוח בע"מ נ' תעשיות רדימיקס (ישראל) בע"מ (לא פורסם)).

12.אכן נראה, כי המערער אינו שבע רצון מהמותב היושב בעניינו, ואף סבור כי הנו מוטה לטובתה של המשיבה. ואולם, הלכה היא, כי אין מקום להסתמכות על תחושתו הסובייקטיבית של בעל דין או של בא כוחו לביסוסה של עילת פסלות, שכן משמעה היה, ליתן בידו "זכות וטו" באשר לזהות השופט הדן בעניינו. משלא היה בטענות המערער כדי לגלות חשש ממשי, אובייקטיבי, לקיומו של משוא פנים בניהול המשפט, דין ערעורו להידחות.

הערעור נדחה איפוא. המערער יישא בהוצאות המשיבה בערעור בסך 5,000 ש"ח.