ע"פ 2303/10 מוחמד אבו דבוס נ. מדינת ישראל

לפניי ערעור על החלטתו של בית משפט המחוזי בנצרת (השופט י' אברהם ) מיום 14.3.10, שלא לפסול עצמו מלדון ב-ת"פ 60/09.

1.

כנגד המערער הוגש ביום 8.1.09 כתב אישום המייחס לו שורת עבירות: סיכון חיי אנשים במזיד בנתיב תחבורה לפי סעיף 332(1) ו-(3) בצירוף סעיף 29 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ), הצתה לפי סעיף 448 רישא בצירוף סעיף 29 לחוק העונשין, חבלה במזיד ברכב לפי סעיף 413ה בצירוף סעיף 29 לחוק העונשין, תקיפת שוטר בנסיבות מחמירות לפי סעיף 274(א) לחוק העונשין, וכן החזקת סם לשימוש עצמי לפי סעיף 7(א) ו-(ג) סיפא לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], התשל"ג-1973. הרקע לעבירות המיוחסות הינו אירועי מחאה בעקבות מבצע עופרת יצוקה בהם השתתף המערער.

2.

לאחר שהחלה פרשת ההגנה הגיש בא-כוח המערער מספר בקשות ובכללן בקשה להזמנת עדים ביניהם מפכ"ל המשטרה, פרקליט המדינה ומפקד משטרת נצרת (להלן: בקשה לזימון עדים ), ובקשה לעיכוב הליכים בתיק (להלן: בקשה לעיכוב הליכים ). כפי העולה מהחלטת בית המשפט מיום 20.12.09, בבקשה לזימון עדים טען המערער כי זימונם של בעלי התפקידים שהוזכרו לעיל נחוץ בכדי לבסס טענה לפיה המגזר הערבי, עליו נמנה המערער, מופלה לרעה בהליכי משפט. בבקשה לעיכוב הליכים נטען כי נוכח הצעת חוק הפסקת הליכים ומחיקת רישומים בעניין מבצע עופרת יצוקה, בניית גדר ההפרדה והריסת בתים, התש"ע -2010, אשר הונחה על שולחן הכנסת על ידי חברי הכנסת ג'מאל זחאלקה וחנין זועבי, יש להשהות את המשך ההליך עד לקבלת החלטה על ידי היועץ המשפטי לממשלה בעניינו של המערער. גם בבקשה זו טען המערער לקיומה של אפליה בין אזרחים ערבים ואזרחים יהודיים. לטענתו, היועץ המשפטי לממשלה נוקט במדיניות של עיכוב הליכים כנגד מי שנקטו בפעולות מחאה נגד תוכנית ההתנתקות, וזאת על רקע הצעת חוק הפסקת הליכים ומחיקת רישומים בעניין תכנית ההתנתקות, התשס"ח-2008 (להלן: הצעת החוק בעניין מתנגדי ההתנתקות ) (כיום: חוק הפסקת הליכים ומחיקת רישומים בעניין תוכנית ההתנתקות, התש"ע-2010). לדבריו, השוויון מחייב כי היועץ המשפטי לממשלה ינקוט באותה המדיניות גם ביחס לאזרחים ערבים שנפתחו נגדם הליכים בגין פעולות מחאה שנקטו על רקע מבצע עופרת יצוקה.

בקשת זימון העדים ובקשת עיכוב ההליכים נדחו על ידי בית המשפט אשר קבע כי טענת האפליה המגזרית לא הוכחה כנדרש וכי בעניינו של המערער אין מקום לעריכת השוואה עם מדיניות היועץ המשפטי לממשלה באשר למתנגדי ההתנתקות מכיוון שכתב האישום מייחס לו עבירות סיכון חיי אדם (אשר את הטיפול בהן כלל לא ביקשה הצעת החוק בעניין מתנגדי ההתנתקות להסדיר). כמו כן, ציין בית המשפט כי הבקשה לעיכוב הליכים לא גובתה באסמכתאות משפטיות כנדרש. בנוסף לדחיית שתי בקשות אלו, קיבל בית המשפט במועד מאוחר יותר החלטות שונות בעניין ניהול ההליך למורת רוחו של בא-כוח המערער.

3.

בסמוך לאחר מכן הגיש המערער בקשת פסלות. בבקשה טען המערער כי "אחת הטענות הבסיסיות להוכחת חפותו הינה טענת האפליה בין אזרחים ערבים לבין אזרחים יהודים אחרים מסקטורים שונים במדינה" וכי החלטותיו של השופט אברהם

מלמדות על כך שהוא כבר גיבש דעה לפיה לא קיימת אפליה כזו בתיקים מסוג זה ועל כך שהוא אינו מוכן לשמוע טענות ודעות אחרות אשר מצדדות בטענה. עוד נטען בבקשה כי בעקבות החלטת בית המשפט בעניין עיכוב ההליכים, בה נאמר כי בא-כוח המערער לא צרף לבקשה אסמכתאות משפטיות כנדרש, לא נותר למערער אלא להסיק אחת מן השלוש: שבית המשפט מנהל את התיק בצורה רשלנית מבלי לקרוא את המסמכים שמוגשים לו, שבית המשפט כבר גיבש דעה ביחס לאשמת המערער, או שבית המשפט מזלזל באופן ניהול הגנתו של המערער.

כפי העולה מהחלטת בית המשפט מיום 14.03.2010, המדינה הגישה תגובה מטעמה לבקשת הפסלות ובה ציינה כי בקשת המערער אינה עומדת בתנאים הקבועים בסעיף 77א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 וכי לא עלה כל חשש למשוא פנים מצד בית המשפט. באת-כוח המדינה ביכרה שלא להגיב לטענות העובדתיות שנטענו בבקשת הפסלות אשר לשיטתה ממילא לא היו מבוססות. לטענת המדינה, אופן הגשת הבקשה והמועד בו הוגשה מלמדים על כך שתכליתה האמיתית היא לעכב ככל הניתן את התנהלות ההליך. המערער הגיש תשובה מטעמו לתגובת המדינה.

4.

ביום 14.3.10 דחה בית המשפט את הבקשה וקבע כי טענת המערער, לפיה דחיית הבקשה לעיכוב הליכים שיסודה בטענת אפליה מבלי שבית המשפט יעיין באופן מדוקדק דיו בכל החומר שהוצג לפניו, אינה מגבשת עילת פסלות. עוד ציין בית המשפט כי הערתו בעניין אי צירוף אסמכתאות לא התייחסה לאי צירוף מסמכים (כפי שהבין בא-כוח המערער) אלא לכך שהמערער לא תמך את טענותיו המשפטיות בתקדימים או במקור נורמטיבי אחר. בית המשפט הוסיף וציין כי הגזרה השווה שמבקש המערער לגזור מהצעת החוק בעניין מתנגדי ההתנתקות אינה מבוססת מכיוון שהקריטריונים שהוזכרו שם אינם חלים על המערער שכאמור מואשם בעבירות סיכון חיי אדם. בשולי הדברים מתח בית המשפט ביקורת על התנהלות המערער ובא-כוחו אשר הובילה לדחייה מיותרת של הדיון והעיר כי במקרה זה "הפוסל 'במומו פוסל'".

5.

על החלטה זו הוגש הערעור שלפני, אשר בו שב ומעלה המערער את טענת האפליה. לדבריו, "ההתמקדות בטענה זו, דהיינו טענת האפליה בין ערבים ליהודים, גרמה לרגישות מיוחדת בתיק זה והרושם הנוצר מאופן התנהלות התיק [הוא] כי הצדדים בתיק זה כבר מעורבים רגשית ואישית וכי התיק הזה כבר לא מתנהל בצורה אובייקטיבית טהורה". עוד מעלה המערער שורת טענות כנגד החלטותיו של בית המשפט בנוגע לניהול ההליך, אשר לטענתו, משקפות יחס קשוח מצד בית המשפט כלפיו אשר אינו מאפשר לו לנהל את הגנתו כראוי. לבסוף, מפנה המערער להתבטאות בית המשפט בהחלטת הפסלות לפיה "הפוסל במומו פוסל" וטוען כי אמרה זו מצביעה על הלך רוח שלילי של בית המשפט כלפי המערער העולה עד כדי משוא פנים.

6.

דין הערעור להידחות. דיני הפסלות בכללם מבוססים על מבחן החשש הממשי למשוא פנים. על-פי מבחן זה, מוטל על המערער הנטל להוכיח, מבחינה אובייקטיבית, כי בנסיבות העניין קיים חשש ממשי למשוא פנים (ראו: ע"פ 4771/05 זוזיאשווילי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 23.5.2005)). נטל זה לא עלה בידי המערער להרים.

ראשית , לא מצאתי בטענת המערער בנוגע לנעילת דעתו של בית המשפט ממש. כידוע תחושתו של המערער כי נוצרה אצל בית המשפט דעה קדומה ביחס אליו או ביחס לסוג הטענות שהוא מעלה, אין בה, כשלעצמה, כדי להקים עילת פסלות ויש לבחון לגופן של ההחלטות אם נמצא בסיס לחשש ממשי כאמור (ראו, למשל: ע"פ 10076/09 אלוש נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 3.1.2010) . בנסיבות העניין שלפנינו, החלטותיו של בית המשפט אינן מצביעות על חשש שכזה. נהפוך הוא, מבחינת כל החומר שהוצג בפני התרשמתי כי החלטות בית המשפט היו ענייניות ומקצועיות ונועדו לאפשר את התנהלותו התקינה של ההליך כמתחייב. לפיכך, ניסיונו של המערער להטיל דופי בשופט אינו ראוי ומשולל יסוד (ראו והשוו: ע"פ 489/10 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.2.2010)). יתר על כן, הניסיון לשוב ולהעלות את טענת האפליה בהליך הנוכחי באצטלה של טענת פסלות אף מהווה שימוש לרעה בהליכי משפט.

שנית, ככל ש בקשת הפסלות נובעת מחוסר שביעות רצון מצדו של המערער מהחלטותיו הדיוניות של בית המשפט ומניהול ההליכים על ידו, הלכה היא כי השגות בעניינים אלה מקומן בהליכי ערעור רגילים, על-פי סדרי הדין, ולא במסגרת הליכי פסלות (לעניין החלטות דיוניות, ראו: ע"א 7186/98 מלול נ' ג'אן (לא פורסם, 3.12.1998); ע"א 10619/02

בן עמי נ' קידר (לא פורסם, 30.12.2002); יגאל מרזל, דיני פסלות שופט , 178-174 (2006).

לעניין אופן ניהול הדיון, ראו: ע"פ 8309/02

רודקו נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 21.10.2002); ע"פ 5647/05

גוד-מאן מתכות בע"מ נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 5.7.2005)). זאת ועוד, גם אם מדובר ברצף של החלטות שאינן מצדדות בעמדת בעל דין, איך בכך כדי להקים עילת פסלות ( ע"א 6822/00

משלי נ' משלי (לא פורסם, 18.3.2001); ע"א 5803/04

מצדה חברה להנדסה בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ (לא פורסם, 29.10.2004) ; מרזל , בעמ' 175).

שלישית, באשר להתבטאות לפיה "הפוסל במומו פוסל" הלכה היא כי התבטאות שופט, בעל פה או בהחלטה, אפילו אינה מוצלחת, כשלעצמה, אינה מהווה עילה לפסילת שופט. יש לבדוק כל מקרה על פי נסיבותיו. המבחן לפסילת שופט בשל עילה זו, הוא האם יש בהתבטאותו כלפי בעל דין משום גיבוש עמדה סופית היוצרת חשש ממשי למשוא פנים, באופן המייתר את המשך המשפט בפניו ( ע"פ 1988/94 בראון

נ' מדינת

ישראל , פ"ד מח (3 ) 608 (1994 );

מרזל ,

בעמ'

194, 196 ). יתירה מזו, בית המשפט רשאי להעיר הערות ביקורתיות הקשורות בניהולו התקין והיעיל של המשפט שלפניו ( ע"א 5991/06

פלונית נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ

(לא פורסם, 14.8.2006); ע"א 5684/08 אלסנע הלייל ו-48 נוספים נ' מדינת ישראל

(לא פורסם, 7.10.2008)). אכן, על בית המשפט לנהוג לעולם באיפוק ובריסון, וגם בהשמיעו הערות ביקורתיות עליו להביא בחשבון איך יפרשן בעל הדין הניצב אותה שעה בפניו. עם זאת קשה להתנתק מהרושם שדרך הילוכו של הסנגור בנסיבות העניין שכולה התרסה ושימוש בהליכי המשפט באופן החורג מהעניין התלוי ועומד בפני בית המשפט, הביאה להתבטאות האמורה. מהטעמים שפורטו לעיל לא מצאתי כי טיעוני המערער מעלים חשש ממשי למשוא פנים ולפיכך אין בהם כדי להקים עילת פסלות.

אשר על כן, הערעור נדחה.