ע"א 10379/06 ידיעות אחרונות בע"מ נ. עו"ד יואל גולדברג

ערעור על החלטתו של בית משפט השלום בחיפה (כב' השופטת ר' למלשטריך-לטר ) מיום 20.11.2006, שלא לפסול עצמו מלדון בת.א. 22135/05.

1.

המשיב הגיש תביעה כנגד המערערים בעילה של לשון הרע. התביעה נסבה על אמירות שהופיעו בכתבה שפורסמה במדור הספורט בעיתון (מערער 1). עוד בטרם החל הדיון בתיק, עם קבלת הזמנה לדיון, הגישו המערערים בקשה להעברת התיק לשופט אחר. את בקשתם נימקו המערערים בפרסום שהיה במקומון בחיפה ("ידיעות חיפה"), השייך תפעולית לקבוצת העיתון של ידיעות אחרונות. הכוונה לכתבה מיום 13.10.2006 על פסק דין של השופטת שנקבעה לדון בתביעה הנוכחית (ללא ציון שמה), בעניין האכלת חתולי רחוב בתחומי חצר הבית המשותף, שם הובאו עובדות שגויות ומטעות, מבלי שהכתב עיין בפסק הדין. בעקבות הכתבה, הגישה דוברת הנהלת בתי המשפט במחוז חיפה והצפון (להלן: הדוברת ) תלונה לעיתון, בה מחתה על פרסום שגוי ותלוש מקביעות פסק הדין. כמענה לתלונה פורסמה ביום 20.10.2006 כתבה מתקנת, שם הוזכר שם השופטת, והועמדו דברים על דיוקם. המערערים סברו כי משאירע אירוע זה, מנועה השופטת מלשבת בתיק הנוכחי, בו עיתון ידיעות אחרונות נתבע, על אף שתביעה זו מתייחסת לעובדות אחרות לגמרי. בבקשה נטען כי התרעומת שהובעה על ידי הדוברת בתלונתה היתה בשם מערכת המשפט בכללותה, אך בראש ובראשונה מי שהיתה לה סיבה מוצדקת לכעוס היא השופטת שכתבה את פסק הדין. צוין, כי אמנם מפעם לפעם מתפרסמות כתבות שגויות על פסקי דין ועל החלטות שיפוטיות, אולם בדרך כלל לא מגיעה תלונה רשמית לאחר פרסומן. הודגש, כי לא מדובר בתלונה סתם. ניסוח התלונה כלל מילים קשות מנשוא והאשים את העיתון בהסתה פרועה, בעיוות, בסילוף, ובשירות האינטרסים של בעלת הדין. לכן, נראה כי אין מדובר בעניין של מה בכך, אלא בתחושה קשה מצד המתלונן כי נגרמה לו פגיעה קשה ביותר על ידי הנילון. המערערים חזרו וציינו כי יתכן שמערכת בתי המשפט בכללה כעוסה על מעשה העוול, אך בראש ובראשונה העוול נגרם לשופטת, שכפי הנראה זועמת עליהם בשל מה שקרה. בנסיבות אלו, ונוכח סמיכות הזמנים, סברו המערערים כי לא יהא זה ראוי שהשופטת תדון בתביעה הנוכחית.

2.

בהחלטה מיום 20.11.2006 דחה בית המשפט את בקשת הפסלות. הובהר כי אין כל קשר בין נשוא הכתבה שפורסמה בעניין פסק הדין ביום 13.10.2006 וכתבה מתקנת מיום 20.10.2006, לבין התיק הנוכחי שהובא בפני בית המשפט. בעלי הדין שונים והמרקם העובדתי אחר לגמרי. אכן, המקומון פרסם כתבה שגויה אודות פסק דין, הדוברת העירה, וזהו תפקידה, העיתון דאג להוציא כתבה מתקנת, והדוברת הוציאה מכתב תודה עבור התיקון. צוין כי מדובר באירוע שגרתי ונפוץ, החוזר על עצמו חדשות לבקרים בעבודה השוטפת של הדוברת מול מכלול אמצעי התקשורת. אין בפרטים אלו כדי לקיים את מבחן "האפשרות הממשית" בדבר קיומה של דעה קדומה. הובהר כי כל גישה אחרת לאירוע שגרתי מעין זה, תאפשר לעיתון באשר הוא להכתיב פסלות שופטים יזומה בתיקים בהם הינו בעל דין, שכן לעיתון שליטה מוחלטת על פרסום כתבות, וכל תגובה הולמת של דוברת בתי המשפט, תביא לפסלות השופט. על כן, בהעדר טעם לפסילה, הוחלט לדחות את הבקשה.

3.

על החלטה זו הוגש הערעור שבפניי. המערערים חוזרים על טענותיהם בבקשת הפסלות, ומדגישים כי לא יהיה זה ראוי שהשופטת תדון בעניינם בסמיכות כה קרובה לתלונה שהוגשה בשמה ומטעמה. המערערים סבורים כי קיימת אפשרות ממשית לנגיעה אישית היוצרת חזקה של משוא פנים. צוין כי חזקה על השופטת כי במידה ולא היתה לה כל נגיעה לתלונת הדוברת, היתה כותבת זאת בהחלטתה. שתיקתה בעניין מלמדת, ככל הנראה, שהשופטת היא שהניעה את גלגלי התלונה. עוד נטען כי בניגוד לאמור בהחלטת בית המשפט, נוסח התלונה חריג בחריפותו. בנוסף, סבורים המערערים, כי שגתה השופטת בהחלת "גיבוש העמדה הסופית" במקום מבחן "הנגיעה האישית". לט ענת המערערים, השימוש בביטוי החמור "הסתה פרועה" בתלונת הדוברת מצביע בבירור על נגיעה אישית, ונגיעה כזו, כשלעצמה, יוצרת חזקה של משוא פנים. במקרה הנוכחי החזקה לא נסתרה, שכן השופטת בהחלטתה אינה מתמודדת כלל עם העובדות שפורטו בבקשה. היא אינה מתכחשת לזעם, אינה מסתייגת מהלשון החריפה של התלונה, ואף אינה מציינת כי לא היתה לה מעורבות בטיפול בתלונה ובניסוחה. לגישתם של המערערים, במקרה הנוכחי לא מוטל עליהם להראות כי השופטת גיבשה לעצמה עמדה סופית בעניין נשוא הדיון, אלא די בכך שהם הראו כי קיימת אפשרות מסתברת לנגיעה אישית. עוד סבורים המערערים, כי העובדה שהשופטת מכנה את לשון התלונה במילים "תגובה הולמת" מלמדת על כך שהיא מאמצת את הניסוחים הקשים שנכללו בה. יש בכך, לט ענת ם, כדי להעיד על קיומה של דעה קדומה. לבסוף נטען, כי עצם העובדה שהשופטת מעלה רמיזה או השערה לתרחיש כה קיצוני, לפיו העיתון בכוונת מכוון יכתוב כתבה שגויה כדי להזמין תלונה, מעידה על הבעייתיות בכך שהתיק ידון בפניה.

4.

לאחר שעיינתי בחומר שבפניי, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות. עילת הפסלות לה טוענים המערערים נעוצה בקיומה של "נגיעה אישית", לט ענת ם, מצד בית המשפט, נוכח העובדה כי לפני מספר חודשים פורסמה כתבה שגויה אודות פסק דין שניתן על ידי השופטת, אשר מהתלונה שהוגשה בעקבות הכתבה, מסיקים המערערים כי השופטת זועמת עליהם, ולכן יש לפסול אותה מלדון בתיק הנוכחי. אין בידי לקבל את טענות המערערים, ואיני סבורה כי בנסיבות המקרה הוכח כי יש לשופטת נגיעה אישית, במובן זה שיש בו כדי להביא לפסילתה מלשבת בדין. ראשית, מעצם היות הבקשה לפסילת שופט בקשה רצינית, המטילה צל כבד על השופט אישית ועל מערכת השפיטה, נגזרת גם מסקנה באשר לטיב הראיות שאותן ראוי להביא בבקשת הפסלות. הראיות שיש להביא לשם הוכחת קיומה של עילת פסלות חייבות להיות משמעותיות (יגאל מרזל דיני פסלות שופט (תשס"ו-2006) 84). על כן, ברור כי חשדות, תחושות והשערות, הנעדרים בסיס עובדתי מעבר לאמירתם, אינם יכולים לשמש בסיס לט ענת פסלות (ע"א 3863/04 הג'ונגל של אלי (1998) פרדסיה בע"מ נ' מינהל מקרקעי ישראל (לא פורסם); ע"פ 4771/05 זוזיאשווילי נ' מדינת ישראל (לא פורסם); מרזל , בעמ' 85). במקרה הנוכחי, חשדותיהם האישיים של המערערים, המבוססים על תחושות והשערות, לפיהן השופטת היא שהניעה את גלגלי התלונה, וכי התלונה הוגשה בשמה ומטעמה, אינם יכולים להקים עילת פסלות. הדוברת היא החתומה על התלונה, והיא הגוף המוסמך להתלונן במקרים שכאלה, ואין מקום ליחס את האמור בתלונה לשופטת עצמה. שנית, ולגופו של עניין, לא שוכנעתי כי בנסיבות המקרה קיימת נגיעה אישית של השופטת המחייבת פסילתה. לצורך קביעת קיומו של "עניין אישי" או "אינטרס אישי" צריכים להתקיים שני תנאים מצטברים: ראשית, יש לבחון את עוצמת האינטרס או את היקפו. שנית, יש לבחון את מידת הקרבה או הריחוק של האינטרס האמור ( מרזל , בעמ' 215). במקרה הנוכחי מדובר בכתבה שגויה שפורסמה על פסק דין של השופטת, ללא אזכור שמה, בגינה הוגשה תלונה לעיתון על ידי הדוברת. גם אם קראה השופטת את הכתבה, ואפילו אם הדבר קומם אותה, הרי שמדובר בעניין שאינו נוגע לחייה האישיים, אלא לפסק דין שכתבה במסגרת עבודתה, ואשר טופל, כמקובל, על ידי מערך הדוברות. על כן המסקנה המתחייבת היא כי ככל שקיים "עניין אישי", הרי שהוא בעל עוצמה חלשה ומרוחקת, ולפיכך לא קמה עילת פסלות. אין מדובר באותו "עניין אישי ממשי" המצדיק פסילתו של שופט. ההנחה היא כי השופטת פועלת באופן מקצועי, וחזקה עליה כי תדון בתיק נשוא הערעור על פי הראיות ובהתאם לדין, וכי לא תהיה לביקורת זו או אחרת שהושמעה כלפי פסק דין שנתנה השפעה כלשהי על החלטותיה לגופן. ודאי כאשר העיתון הועמד על טעותו ופרסם כתבה בה העמיד דברים על דיוקם, וכאשר אין כל נגיעה בין ההליך נשוא הערעור הנוכחי להליך נשוא הכתבה מיום 13.10.2006, למעט העובדה שהמקומון בו פורסמה הכתבה קשור למערערים.

5.

זאת ועוד, לא שוכנעתי, כי השימוש שעשתה השופטת במילים "תגובה הולמת" מעיד על קיומה של דעה קדומה. מילים אלו לא נאמרו בהקשר לתלונה הספציפית שהגישה הדוברת בעניין הכתבה מיום 13.10.2006, אלא באו להביע חשש כי אם תתקבל הבקשה בנסיבות הנוכחיות עשוי עיתון (לאו דוקא העיתון הספציפי, אלא כל עיתון) לנסות להכתיב פסלות שופטים יזומה על ידי פרסום כתבות שגויות והיתלות בתגובה הולמת של דוברת בתי המשפט, כעילת פסלות. גם אם היו המילים מתייחסות לתלונת הדוברת המוזכרת בעניין זה, הרי שאיני מוצאת פסול בהבעת דעה כי תלונת הדוברת היתה תגובה הולמת לטעויות שנפלו בכתבה. אין בכך כדי להעיד כי השופטת לא תדון בתיק הנוכחי בלב פתוח, וודאי שאין בכך כדי להעיד כי היא כבר גיבשה עמדה נחרצת באשר לתוצאת ההליך הנוכחי. כך גם לא מצאתי בהעלאת השערה כי קבלת עמדת המערערים עשויה להביא לכך שעיתון בכוונת מכוון יכתוב כתבה שגויה כדי להזמין תלונה, משום עילת פסלות. חשש זה עומד גם ביסוד הפסיקה שקבעה כי הגשת תלונה, על ידי בעל דין, כנגד שופט, אין בה כדי להקים עילה לפסלותו. במקרים כאלה נקבע שוב ושוב כי קבלת טענות כאלה, עשויה להביא להגשת תלונות שווא כטקטיקה לפסילת שופט (ע"א 5714/97 מזור נ' מינהל מקרקעי ישראל (לא פורסם); ע"א 107/01 נרקיס נ' בנק לאומי לישראל בע"מ (לא פורסם)). אפשר שבראייתם של המערערים נוצר חשש כי האירוע הנוגע לכתבה מיום 13.10.2006

מצביע על קיום משוא פנים כלפיהם. עם זאת, חשש זה אינו יוצא מכלל חשש סובייקטיבי גרידא, שאינו מקים עילת פסלות ( ע"א 3484/01 באן נ' באן (לא פורסם); ע"א 7857/04 צ'רטוק נ' וינקלר (לא פורסם) ; מרזל , בעמ' 115).

אשר על כן, הערעור נדחה.