פרטי ההליך
ב
בית המשפט העליון
בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים
ע"פ 28/98
בפני:
כבוד הנשיא א' ברק
המערער
ת :
חוה אסרף
נגד
המשיב
:
משה
בן דורי
ערעור פסלות שופט
על החלטתו של בית משפט
השלום
בת"א-יפו מיום 24.12.97 בתיק ק.פ.
10013/97
שניתנה על ידי כבוד השופט ד' ארנסט
תאריך
הישיבה: ה' בשבט התשנ"ח (1.2.98)
בשם
המערערת: עו"ד ישראל קליין
בשם
המשיב: עו"ד זמיר עזריה
החלטה
ערעור על החלטת בית משפט השלום בתל אביב-יפו (השופט ד' ארנסט)
שניתנה בתיק ק.פ. 10013/97 ביום 24.12.97, בה התקבלה בקשת המשיבים לפסילתו מלישב בדין.
1.המשיב הגיש קובלנה פלילית נגד המערערת, גרושתו, בתיק ק.פ. 10013/97. האישומים נשואי הקובלנה הם עבירה על סעיף 5 לחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א1981-, והוצאת לשון הרע, עבירה על סעיף 6 לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה1965-. ביום 9.12.97 הגיש המשיב בקשה לפסילת השופט ארנסט מלישב בדין. בבקשתו טען בין היתר, כי השופט ארנסט, שישב בדין בהליך אחר של קובלנה פלילית שהתנהל בין הצדדים, גילה מיד בפתח הדיון כי הוא מכיר וזוכר היטב את הצדדים ואת העובדה שבתיק הקודם הטיל הוצאות על המשיב, ואף התבטא בעניין זה כלפי המשיב, אף כי הדברים לא קיבלו ביטוי בפרוטוקול. המשיב טען, כי בתשובת בא כחו המצוטטת בפרוטוקול הדיון ניתן למצוא אישוש לטענה זו:
"אני לא עובד בחינם. אני לא טיפלתי בתיק הקודם של הקובל...".
2.ביום 23.12.97 החליט השופט ארנסט לפסול את עצמו. הנימוק לפסילה העצמית היה שיקול מראית פני הצדק. זאת, על אף שהשופט קבע כי חששו של המשיב פן יגזור בית המשפט גזירה שווה מהקובלנה הקודמת גם לעניין קובלנה זו אינו מבוסס מבחינה אובייקטיבית, וכך גם החשש מפני גיבוש דעה בשאלת המהימנות.
3.מכאן הערעור. המערערת טענה בין היתר, בכתב ובפני, כי המשיב השתהה בהגשת בקשת הפסלות, בהגישו אותה ב9.12.97-, זאת לאחר שב2.12.97- התקיימה ישיבת הקראה. עוד נטען, כי בית המשפט לא נזקק בקובלנה הקודמת לשאלות מהימנות, היות שהמערערת זוכתה בשלב "אין להשיב לאשמה".
4.בטיעון בפני טען המשיב, בין היתר, כי השופט ארנסט אמר לו את הדברים הבאים בעת הדיון:
"האם לא הספיקו לך ההוצאות שנתתי אני? יש לך הרבה כסף? עורך הדין שלך עובד בחינם?".
ובעקבות זאת אמר בא כחו של המשיב את הדברים שציטטתי לעיל, אשר נרשמו בפרוטוקול.
5.ביום 2.2.98 ביקשתי את תגובתו של השופט ארנסט באשר לאמירות המיוחסות לו. בתגובתו, קובע השופט ארנסט, בין היתר, כי הציטוט אינו מדוייק, וכי לא היה מקום לפרש את דבריו כנקיטת עמדה בתיק שבנדון או כאמירה צופה פני עתיד, אלא הדברים התייחסו לתיק שכבר הסתיים. השופט ארנסט שב וציין, כי החלטתו התבססה אך ורק על הטענה בדבר פגיעה במראית פני הצדק וכי אין, לשיטתו, חשש ממשי למשוא פנים כלפי מי מן הצדדים.
6.לאחר ששמעתי את טענות הצדדים, נחה דעתי, כי דין הערעור להתקבל. השופט ארנסט ביסס את החלטתו לפסול עצמו אך ורק על עילת מראית פני הצדק. בענין זה לא קמה "אפשרות ממשית למשוא פנים" (וראו: ב"ש 48/75 ידיד נ' מדינת ישראל פ"ד כט(2)375). אין מקום להרחיב את השימוש בטענת "מראית פני הצדק", אם וככל שיש לה מקום, לכל מקרה בו מועלה טענת פסלות שאין לה ביסוס אובייקטיבי ממשי, שאם לא כן נמצאנו מרוקנים מתוכן את הלכות הפסלות שפותחו בבית משפט זה. במקום אחר אמרתי:
"השתחררות בלתי ראויה של השופט מהדיון במשפט פוגעת בהגינות המשפט, באמון הציבור וגוררת אחריה עיוות דין באותה מידה כמו המשך דיון בעניין שמן הראוי הוא לשופט לפסול עצמו ממנו. בעיקר כך, מקום שאינטרסים ראויים להגנה של הצד האחד - זה הצד שלא ביקש את פסילת השופט - נפגעים ממעשה הפסילה (ראה בג"ץ 332/61 איזנר נ' פינקלשטיין, פ"ד טז 1841). אין לקיים תחושה סובייקטיבית בלתי מוצקה של צד המבקש פסילה על ידי פגיעה בתחושה אובייקטיבית לצדק של צד המבקש למנוע הפסילה." (ע"א 4160/96 שחר נ' מושנוב, טרם פורסם; ראה גם ע"א 6679/97 ברז'יק נ' ברז'יק).
בענייננו לא הוכח קיומה של עילה אובייקטיבית לפסלות שופט (ומשכך קבעתי, ממילא איני נזקק לדיון בטענה בדבר השיהוי בהעלאת טענת הפסלות).
לפיכך הערעור מתקבל, והתיק מוחזר לשופט ארנסט להמשך הדיון בו.
ניתנה היום, ד' באדר התשנ"ח (2.3.98).
ה
נ ש י א
העתק
מתאים למקור
שמריהו
כהן - מזכיר ראשי
98000280.
A02
/דז/