בג"ץ 5767/01 אופנת גטייה 2000 בע"מ נ. ליסאן די סחר בע"מ

לפני ערעור על החלטת רשמת בית משפט השלום ברמלה (כבוד הרשמת ד' גינדיק) שלא לפסול עצמה מלדון בבש"א 1550/01, בבש"א 1504/01, בבש"א 1549/01 ובבש"א 1696/01.

1.המשיבה פתחה כנגד המערערים שלושה תיקים בלשכת ההוצאה לפועל ברמלה. המערערים הגישו התנגדויותיהם בתיקים אלה וכך נפתחו ההליכים מושא הערעור בבית משפט השלום ברמלה בפני כבוד הרשמת ד' גינדיק. במהלך ההתדיינות בין הצדדים התקיימו כמה וכמה דחיות במועדי הדיון. מועד דיון נוסף בין הצדדים נקבע ליום 9.7.01 אך באי כוחם של המערערים לא יכולים היו להתייצב לדיון והגישו בקשתם לדחייה ביום 8.7.01. הרשמת קבעה כי ניתן היה לבקש את הדחייה קודם לכן, והורתה למערערים לשלם לבא כוחה של המשיבה 2,000 ש"ח בתוספת מע"מ היות וזה התייצב לדיון. לטענת המערערים אמרה כבוד הרשמת בעת הדיון: "אני מסכימה...שזה תרגיל, אבל אם יש אישור אני לא רופאה ולא יכולה לקבוע...". עוד טוענים המערערים כי כבוד הרשמת קבעה את המועד לדיון חדש רק בתיאום עם בא כוחה של המשיבה ולא עם באי כוחם של המערערים וכי גם סכום ההוצאות נקבע בתיאום עם בא כוחה של המשיבה.

2.לנוכח זאת הגישו המערערים בקשה כי הרשמת תפסול עצמה מלדון בעניינם. לטענתם, דרך התנהלות הדברים במהלך הדיון בפני הרשמת מלמדת על כך כי היא גיבש דעה קדומה לגביהם וכי היא מוטה לטובת המשיבים. ביום 11.7.01 דחתה הרשמת את הבקשה לפסלות בקבעה כי "הבקשה נדחית - אין חשש אמיתי למשוא פנים. אין היכרות מוקדמת עם מי מהצדדים." לאור זאת הגישו המערערים (ביום 19.7.01) ערעור זה על החלטת הרשמת שלא לפסול עצמה מלדון בעניינם. המשיבה הגישה את תשובתה לערעור ביום 2.8.01. טוענת המשיבה כי הטענות המפורטות לגבי האמירות שהשמיעה הרשמת כביכול הן טענות שקריות, וכי לא היו הדברים מעולם. כך גם לא נכונות הטענות, לטענת המשיבה, כאילו סכום ההוצאות שנפסק בהחלטה מיום 9.7.01 נפסק בעצה אחת עימה. ביום 6.8.01 הגישו המערערים "השלמת נימוקים" בה הלינו כי רק במועד הגשת ההשלמה קיבלו הם את הנוסח המלא של דחיית הבקשה לפסלות השופט שהגישו. כותבים המערערים בהשלמת נימוקיהם כי כבוד הרשמת התייחסה בהחלטתה לטענה שכלל לא הועלתה על-ידם וכי "המערערים לא טענו למשוא פנים כי אם לפגיעה במראית פני הצדק עת אמר כב' ביהמ"ש את מה שאמר."

3.לאחר שקראתי את טענות הצדדים נחה דעתי כי דין הערעור להידחות. כידוע על בית המשפט לפסול עצמו מלשבת בדין "אם קיימות נסיבות שיש בהן כדי ליצור חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט" (סעיף 77א' לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד - 1984). עיון בערעור מעלה כי שורת טענות המצויות בו מופנות כלפי החלטות שהחליטה כבוד הרשמת שהן מוטות, לטענתם, כלפי המשיבים. כך, למשל, לגבי גובה סכום שנדרשו להפקיד במהלך אחד הדיונים (ע' 4 לערעור), וכך לגבי סכום ההוצאות שנפסק להם בדיון מיום 9.7.01. אך טענות אלה, מבלי להידרש להן לגופן, אין מקומן להתברר בהליך של פסלות שופט אלא בהליך של השגה על החלטות הרשם. אשר לטענת המערערים כאילו יש בהן להצביע על משוא פנים לרעתם הרי שהמבחן לקיומו של חשש ממשי למשוא פנים הוא מבחן אובייקטיבי ואין הוא מבחן סובייקטיבי. כפי שציינתי:

"החשש הממשי אינו נבחן מזווית הראייה הסובייקטיבית (של השופט או של הצד). החשש הממשי נבחן על-פי ראייה אובייקטיבית. אכן, דיני הפסילה אינם סובבים סביב תחושתו הסובייקטיבית של השופט או של הצד. דיני הפסילה מבוססים על אפשרות ממשית לדעה קדומה...בראייה אובייקטיבית כוללת."(ע"פ 344/99 בשן נ' מדינת ישראל , פ"ד נג(2) 599, 612).

העובדה כי תחושתם של המערערים היא כי הרשמת מוטה לרעתם אינה מספקת כדי להצדיק פסלות. לא התרשמתי כי טענות אלה מקימות חשש למשוא פנים בעניינם של המערערים. אשר לאמירות, שטוענים המערערים כי הרשמת אמרה בעניינם - ויודגש כי קיימת מחלוקת בין הצדדים אם בכלל נאמרו אמירות אלה מלכתחילה - גם בהן אין כדי להצדיק את פסילת הרשמת מלשבת בעניינם. כבר נאמר כי אין באמירה ביקורתית כשלעצמה, אפילו נאמרה בחריפות, כדי לפסול את השופט הדן בתיק מלדון בו (ראו ע"א 5089/01

תאופיק נ' מנהיים (טרם פורסם); ע"פ 619/82 כדורי נ' מדינת ישראל , פ"ד לז(1) 52,56). האמירות להן טוענים המערערים, גם אם נאמרו, אינן מצביעות על כך כי לרשמת קיימת דעה קדומה בעניינם לגופה. לאור זאת אין בהן כדי להצדיק את פסלותו של בית המשפט. אשר לטענת המערערים כי מראית פני הצדק נפגמת בעניינם כבר נאמר כי "אין מקום להרחיב את השימוש בטענת 'מראית פני הצדק', אם וככל שיש לה מקום, לכל מקרה בו מועלה טענת פסלות שאין לה ביסוס אובייקטיבי ממשי, שאם לא כן נמצאנו מרוקנים מתוכן את הלכות הפסלות שפותחו בבית משפט זה" (ע"פ 28/98 אסרף נ' בן דורי (לא פורסם)).

4.לאור כל אלה הערעור נדחה.