פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
ע"פ
11343/05
בפני:
כבוד הנשיא א' ברק
המערער:
סמי אבו סיאם
נ ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל
ערעור על החלטתו של בית המשפט לתעבורה בבאר-שבע (כב' השופטת ר' גליקליס),
מיום 5.12.05, לפסול את עצמו
מלדון בפ.ל 1008/04
בשם המערער: עו"ד י'
חודורוב
פסק דין
ערעור
על החלטתו של בית המשפט לתעבורה בבאר-שבע (כבוד השופטת ר' גליקליס), מיום
05.12.05, לפסול את עצמו מלדון בפ.ל. 1008/04.
1. כנגד המערער הוגש כתב אישום בגין נהיגה
בזמן פסילה. ביום 20.12.04 נגזר דינו בבית משפט השלום לתעבורה בבאר-שבע, לאחר
שנשמעו טיעונים לעונש. המשיבה ערערה על גזר הדין לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע, בין
השאר משום שהתברר כי נפלה שגגה בהליך, שעיקרה שלגזר הדין לא קדמה הכרעת דין
המרשיעה את הנאשם, וחזרתו של המערער מכפירתו באישומים לא נרשמה בפרוטוקול. הערעור התקבל.
גזר דינו של בית משפט השלום בוטל, והתיק הוחזר אליו להמשך שמיעה.
2. עם חזרת הדיון לבית משפט השלום, החליט זה
מיוזמתו לפסול עצמו מלהמשיך לדון בתיק. בהחלטתו, ציין בית המשפט כי הטעם לפסילה
הינו "שהצדק לא רק ייעשה אלא גם ייראה", וכי הסיבה בעטיה החליט לפסול
עצמו הינה כי שמע בעבר טיעונים לעונש ואף גזר את דינו של הנאשם. עוד מציין בית
המשפט כי התיק זכור לו היטב, וכך גם זכורה לו היטב חזרתו של המערער מכפירתו
באישום, שלא נרשמה בפרוטוקול בשל טעות טכנית גרידא. על החלטה
זו הוגש הערעור שלפני.
3.בערעור, טוען המערער כי החלטתו של בית המשפט לפסול את עצמו אינה במקומה. ביום 08.01.06 ביקשתי את בית המשפט לתעבורה בבאר-שבע להעיר את הערותיו באשר להחלטתו נשוא הערעור, וזאת מכוח האמור בסעיף 147(ד) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982. בהערותיו, מוסיף בית המשפט כי בעקבות התיק פורסמה עליו ביקורת קשה בשני עיתונים שונים. לאור ביקורת זו, פנה בא-כוח המערער לבית המשפט בבקשה לשוחח עימו בנושא התיק, ופגישה כזו התקיימה בסופו של דבר, בנוכחות שופט אחר, באי-כוח המשיבה וקלדניות. עוד מציין בית המשפט כי הביע כעס על בא כוח המערער על שטען בבית המשפט המחוזי כי הודאתו של המערער בעובדות (שלא נרשמה בפרוטוקול), אינה זכורה לו.
4.לאחר שעיינתי בחומר המונח לפני, באתי לכדי מסקנה כי דין הערעור להתקבל. בית המשפט בחר לפסול עצמו, אף שלא גיבש עמדה מוקדמת במחלוקת. הוא עשה כן משיקולים של מראית פני הצדק ואמון הציבור, ולאור אירועים חיצוניים להליך. אין הוא מעיד על עצמו כי מתקיים בו חשש למשוא פנים כלפי מי מן הצדדים, ומן החומר לא עולה חשש ממשי אובייקטיבי לקיומו של משוא פנים שכזה. ככל שהדברים נוגעים לשלב הדיוני אליו הוחזר התיק – תחילת פרשת התביעה לעניין האשמה – אין טענה כי דעתו של בית המשפט "נעולה" ביחס לאשמו או לחפותו של המערער. הכרעותיו הקודמות של בית המשפט נוגעות אך לסוגיית העונש, ואינן מקימות חשש למשוא פנים ביחס להכרעת הדין. יתרה מכך, לא פעם נפסק כי אין מניעה ששופט ימשיך לדון בתיק בו נתן קודם לכן החלטה או פסק דין (ע"פ 1350/06 אלביליה נ' מדינת ישראל (לא פורסם); ע"פ 139/87 אלחמידי נ' הוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה, מחוז הדרום, פ"ד מא(1) 660; ע"פ 7724/02 צבי נ' מדינת ישראל (לא פורסם) ). ביחס לשלב גזירת הדין, הרי שאם ימצא בית המשפט לתעבורה להרשיע את המערער, בין אם לפי הודאה שייתן ובין אם בהתבסס על חומר הראיות, ולעניין זה כמובן שאין אני מביע כל עמדה, לא יהיה בכך משום משוא פנים אם לאחר הכרעת דין זו "יוקם לתחייה" גזר הדין שבוטל. ביחס לדברים אלו, אין בדבריי משום הכרעה בשאלה האם גזר הדין שניתן היה בטל לכתחילה או שמא רק ניתן לביטול, לא כל שכן אין אני מביע דעה ביחס לתוכנו. אשר לחילופי הדברים בין בית המשפט לבא כוח המערער, הרי שאלו אינם מעלים חשש ממשי למשוא פנים, בנסיבות המתוארות ולאור העובדה שהשיחה התקיימה לפרוטוקול ובנוכחות הצדדים ושופט נוסף (השוו ע"פ 2672/01 בן שושן נ' מדינת ישראל , פ"ד נה(4) 794).
5.אמת, כאשר בית משפט בוחר לפסול עצמו מיוזמתו, יש לתת משקל נכבד להחלטתו זו (ע"א 6204/96 עזר נ' גולדבליט , פ"ד נ(2) 745 ,747). "לא הרי צו המורה לשופט, המבקש להמשיך לדון במשפט, להימנע מכך, כהרי צו המורה לשופט להמשיך ולשבת בדין, חרף החלטתו שלא לעשות כן" (ע"א 4845/01 אלרון נ' קיבוץ עינת (לא פורסם)). עם זאת, המבחנים לפסילת שופט הינם אובייקטיבים, ואין עמדתו הסובייקטיבית של השופט מכרעת. כך במקרה שבו מחליט בית המשפט לפסול עצמו מלדון בתיק, כך במקרה בו מחליט בית המשפט שלא לעשות כן (ע"א 756/04 הועדה המקומית לתכנון ובניה כ"ס נ' יורשי טובה אחימן ז"ל (לא פורסם)). תחושתו הסובייקטיבית של שופט לפיה אין זה מן הראוי כי ידון בתיק צריכה להיות מלווה בחשש ממשי אובייקטיבי למשוא פנים (ע"א 6679/97 ברז'יק נ' ברזי'ק (לא פורסם); ע"א 883/04 בנק דיסקונט לישראל נ' גלי אלפא תקשורת בע"מ (לא פורסם)). בהעדרו של חשש ממשי שכזה, אמון הציבור והגינות המשפט מחייבים כי השופט לא ישתחרר מחובת השיפוט. אכן, השתחררות בלתי ראויה של השופט מהדיון במשפט פוגעת בהגינות המשפט, באמון הציבור וגוררת אחריה עיוות דין באותה מידה כמו המשך דיון בעניין שמן הראוי הוא לשופט לפסול עצמו ממנו (ע"א 4160/96 שחר נ' מושנוב (לא פורסם); ע"פ 28/98 אסרף נ' בן דורי (לא פורסם)). בסופו של יום, הזכות לשבת בדין היא גם החובה לעשות כן (ע"פ 5756/95 עתאמנה נ' מדינת ישראל (לא פורסם); ע"פ 2/95 מדינת ישראל נ' זינאתי , פ"ד מט(1) 39, 43).
הערעור מתקבל. התיק מוחזר לכבוד השופטת ר' גליקליס להמשך שמיעה.
ניתנה היום, י"ח בניסן התשס"ו
(16.4.2006).
ה
נ ש י א