ע"פ 1350/06 יוסף אלביליה נ. מדינת ישראל

לפניי ערעור על החלטת בית המשפט השלום לתעבורה בירושלים (השופט א' טננבוים) בה סירב בית המשפט לפסול עצמו מלישב בדין בת"ד 3388/04.

1.בית משפט השלום לתעבורה בירושלים (השופט א' טננבוים) הרשיע את המערער בגרימת מוות בנהיגה רשלנית על פי סעיף 304 לחוק העונשין, תשל"ז–1977 וסעיף 64 לפקודת התעבורה [נוסח חדש], תשכ"א–1961, וגזר עליו עשרה חודשי מאסר בפועל ושבעה חודשי מאסר על תנאי, וכן פסילת רשיון לנהיגה ברכב כבד לצמיתות ופסילת רשיון לנהיגה ברכב כלשהו למשך חמש-עשרה שנים. המערער ערער על פסק הדין לפני בית המשפט המחוזי בירושלים. במהלך הדיון בערעור הודיעו באי כוח הצדדים לבית המשפט, כי הגיעו להסכמה, ולפיה פסק הדין של בית משפט השלום לתעבורה יבוטל, והתיק יוחזר לבית משפט קמא לשמיעת ראיות משלימות. הצדדים הסכימו, כי המדינה תשמיע מחדש את עדותו של בוחן התנועה המשטרתי, ותביא מטעמה עדות מומחה בעניין מכשיר הטכוגרף שהיה מותקן ברכב שהיה מעורב בתאונה, וכי המערער יהיה רשאי להביא עדי הגנה מטעמו, כפי שימצא לנכון. עוד הוסכם, כי הראיות שנגבו על ידי בית משפט קמא בדיוניו לפני מתן פסק הדין המקורי יהיו חלק בלתי נפרד מהראיות על פיהן יוכרע דינו של המערער. עד כאן הסכמת הצדדים, שהובאה לפני בית המשפט המחוזי וקיבלה תוקף של פסק דין (ע"פ 9850/05).

2.התיק הוחזר לדיון בבית משפט השלום לתעבורה לפני השופט א' טננבוים. בדיון הראשון ביקש בא כוח המערער כי בית המשפט יפסול עצמו וזאת, לדבריו, בהתאם להסכם בין התביעה לבין ההגנה, אשר באו בדברים לבקש במשותף את החלפת המותב. המשיבה, מצידה, הודיעה, כי בין הצדדים הוסכם רק שהמערער יבקש להעביר את התיק למותב אחר וכי המשיבה לא תתנגד. בית המשפט דחה את בקשת הפסילה. בהחלטתו קבע, כי מעשה של יום יום הוא שתיקים חוזרים מערכאות ערעור לערכאה דיונית עם הוראות שונות, ובכך בלבד אין סיבה לפסילה. על החלטה זו הוגש הערעור שלפניי.

3.בא כוחו של המערער טוען, כי הסכמתם של הצדדים לביטול פסק הדין ולשמיעת עדויות נוספות, הסכמה אשר קיבלה תוקף של פסק דין בבית המשפט המחוזי, משמעותה עריכת משפט מחודש. התביעה אמורה להעיד מחדש את בוחן התנועה, שהוא לדברי בא כוח המערער העד המרכזי מטעמה. התביעה תביא עד מומחה נוסף מטעמה. גם ההגנה תביא עדים חדשים מטעמה. לכן מדובר, לדברי בא כוח המערער, בניהול של פרשת תביעה חדשה ושל פרשת הגנה חדשה. במצב דברים זה, טוען בא כוחו של המערער, ראוי כי השופט שישב בדין במשפט הראשון לא ישב בדין בשמיעת התיק הנוספת. הוא אינו יכול להיות פתוח לקביעות אחרות בתיק שנידון מחדש. עמדתו ביחס לתיק היא כבר עמדה מגובשת. מלבד זאת, טוען בא כוח המערער, הכרעתו הקודמת של השופט התבססה על הראיות שהובאו לפני בית המשפט בשמיעת התיק הראשונה. ראיות אלו הן רק חלק ממכלול הראיות שיובאו לפני בית המשפט בשמיעת התיק השנייה. קביעה קודמת של עמדה על סמך חלק מן הראיות תמנע מהשופט לקבוע באופן מקצועי ואובייקטיבי עמדה מחודשת המתבססת על כלל הראיות. בפיו של בא כוח המערער טענה שנייה, עליה סמך עיקר טיעונו, ולפיה, התביעה וההגנה הסכימו ביניהן מפורשות, שהתיק שיוחזר לדיון בבית משפט השלום לתעבורה יידון לפניי מותב חדש. לדבריו, במצב בו הצדדים הסכימו יחדיו באשר לפסלות השופט, ראוי שבית המשפט ייעתר לבקשתם.

4.המשיבה חזרה לפניי על דבריה בבית משפט קמא, לפיהם היא איננה מתנגדת לבקשת הפסילה, וכי הסכם בדבר דרישה משותפת לפסלות השופט לא היה. עוד קבעה באת כוח המשיבה, כי על פי עמדתה אין מניעה בקיום המשפט לפני המותב שנקבע. בית המשפט המחוזי החזיר הדיון לבית משפט דלמטה לשם גביית ראיות משלימות, ובנסיבות אלה לא קיימת עילת פסלות.

5.לאחר שעיינתי בחומר שלפניי, ושמעתי את טענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין ערעור זה להידחות. תחילה לטענתו של בא כוח המערער בדבר הסכם בין הצדדים. התביעה טענה, כאמור, שלא הוסכם לדרוש במשותף את פסלות השופט. גם בהחלטתו של בית משפט המחוזי, החלטה אשר נתנה תוקף להסכמות בין הצדדים, אין ביטוי להסכמה בדבר פסלות השופט. לפיכך, טענה בדבר קיומה של הסכמה בעניין הפסלות לא הוכחה לפניי די צורכה. במצב דברים זה אין אני נדרש להביע עמדה בשאלה מה היה הדין, לו אכן הייתה הסכמה בין הצדדים בדבר פסילת השופט, אם כי נראה – וזאת מבלי להכריע בדבר – כי כעקרון לא ניתן לתלות בהסכמה כזו לבדה את ההכרעה בשאלת פסלות השופט.

6.מכאן, שנותר כדי לתמוך בערעור רק הטיעון השני. בא כוח המערער טוען, כאמור, כי החזרת התיק לדיון לפני מותב שהכריע זה מכבר באותו התיק מהווה עילה לפסלות. אין בידי לקבל טענה זו. פסילתו של שופט אפשרית רק תחת מבחן של חשש ממשי למשוא פנים. בית משפט יפסול עצמו רק מקום שהשופט גיבש דעה סופית והוא אינו "פתוח" לשכנוע ולשינוי. "לא די בכך שיש לו לשופט דעה בעניין נשוא המשפט. לשם פסילת שופט צריך שתהא לו דעה קדומה וצריך להראות כי אין כל סיכוי שדעתו זו תשתנה במהלך המשפט" (בג"ץ 2148/94 גלברט נ' יושב-ראש ועדת החקירה לבדיקת אירוע הטבח בחברון,

פ"ד מח(3) 573, 605). בהתאם לכך נפסק, כי אין מניעה ששופט ימשיך לדון בתיק בו נתן קודם לכן החלטה או פסק דין (ראה ע"פ 292/82 כהן נ' מדינת ישראל, פ"ד לו(4) 729). במקרה לפניי ערכאת הערעור ביטלה פסק דין והחזירה התיק לדיון בערכאה הקודמת. התיק מובא לדיון לפני אותו השופט שהכריע בפסק הדין שבוטל. נסיבות אלה בלבד אינן מעלות חשש ממשי למשוא פנים (ראה ע"פ 75/98

עציון נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). "החזרת התיק לאותו שופט שדן בו בסיבוב הראשון מקובלת ואינה פוסלת את השופט, כל עוד לא קבעה ערכאת הערעור אחרת" (הנשיא שמגר בע"פ 139/87 אלחמידי נ' הוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה, מחוז הדרום, פ"ד מא(1) 660). בנסיבות של החזרת התיק לדיון לפני מותב קודם, על המבקש לפסול את בית המשפט להצביע על קיומה של עמדה מוגמרת ובלתי הפיכה המוצאת ביטוי בפסק הדין ועולה כדי חשש ממשי למשוא פנים, דהיינו, עמדה אשר אינה מאפשרת דיון אמיתי בתיק (השוו ע"א 6679/97 ברז'יק נ' ברז'יק,

פ"ד נא(5) 603, 606, ע"א 2296/97 פזילוב נ' פזילוב

(לא פורסם) וע"א 1860/97 מרבק בית מטבחיים בע"מ נ' מזרחי

(לא פורסם)).

7.בא כוח המערער לא הביא לפניי אמירה או קביעה של בית המשפט המעוררת חשש כי דעתו של בית המשפט היא דעה סופית ונעולה, ובוודאי שלא הצביע על "חשש ממשי" לכך. בפסק הדין הראשון הסיק השופט מסקנתו בהסתמך על הראיות שהיו מונחות לפניו. הדיון החדש יתקיים על יסוד הראיות והטענות שיובאו בפני בית המשפט ועל יסוד אלו שנגבו זה מכבר (ראה סעיף 214 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב–1982). אין בכך כדי לקבע דעתו של השופט. הנה כי כן, על פי מכלול הראיות שהובאו לפניי, חשש ממשי למשוא פנים אינו בנמצא. חזקה על השופט כי יבחן את הדברים ללא השפעה של הכרעתו בעבר. חזקה על השופט כי ישקול את העדויות שלפניו לגופן ולא ינעל דעתו מפני שינוי או שיקול מחדש. דעתו של בית משפט תהא פתוחה לשמיעת ראיות וטענות המובאות לפניו כדין.

8.סיכומו של דבר, המערער לא הצביע על חשש ממשי למשוא פנים המצדיק פסילתו של בית המשפט. לאור כל זאת, דין הערעור להידחות.