ע"פ 4189/06 אלי סבג נ. מדינת ישראל

לפניי ערעור על החלטת בית משפט השלום בראשון לציון (השופט א' הימן) שלא לפסול עצמו מלדון בת"פ 3078/04.

1.כנגד המערער הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של מעשה מגונה, מעשה מגונה בכוח ותקיפה חבלנית לפי סעיפים 348(ג), 348(ג1) ו-380 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 והטרדה מינית לפי סעיפים 3(א)(3) ו-5(א) לחוק למניעת הטרדה מינית, תשמ"ח-1988, אשר בוצעו לפי הנטען במספר מקרים שונים וכנגד שתי מתלוננות. התיק נקבע לדיון בפני השופט הימן. השופט הימן ישב בדין במשפט אחר אשר התנהל כנגד המערער (ת"פ 4169/04) והסתיים זה מכבר. במשפט קודם זה יוחסו למערער עבירות של אלימות ואיומים כנגד אשתו דאז (שאינה אחת משתי המתלוננות). הכרעת הדין ניתנה ביום 19.6.2005 ובה זוכה המערער מחמת הספק (להלן – הכרעת הדין ). ב הכרעת הדין הביע השופט הימן הערות לגבי התרשמותו השלילית מן הנאשם. כך נכתב בסופה של הכרעת הדין :

"מצאתי לציין מספר מילים אודות התרשמותי מן הנאשם. הרושם שעשה עלי הנאשם, כפי שהערתי לעיל הוא שלילי ביותר. מלחמתו של הנאשם במתלוננת קשה ביותר. ככל שהתרשמתי הנאשם עושה כל שביכולתו לערער שיווי משקלה הנפשי של המתלוננת..."

2.בשל הערות אלה ביקש המערער בהופעתו הראשונה לפני השופט הימן כי בית המשפט יפסול עצמו מלדון בתיק. בית המשפט דחה את בקשת הפסלות. בהחלטה מיום 16.5.2006 נאמר, כי הדברים שנכתבו ב הכרעת הדין נגעו להיבט צר של התנהגות המערער, בהקשר לסכסוך שהיה נתון בו עם אשתו. "...כל שנאמר בקשר לנאשם, נאמר אך ורק בקשר למערכת היחסים הקשה שבין הנאשם לאשתו, כאשר חלקו של הנאשם... הוא אך 'צד אחד של המטבע' אל מול התנהגות אשתו. הדברים באשר להתרשמות השלילית מהנאשם אינם מכוונים כלל וכלל לאופיו של הנאשם באופן כללי...". מסקנת בית המשפט דלמטה הייתה כי חששו של המערער אינו מקים עילת פסילה. מכאן הערעור לפניי.

3.בא כוחו של המערער טוען כי התבטאויות השופט ב הכרעת הדין מעלות חשש ממשי לכך שהתגבשה דעה קדומה כנגד מרשו. לדבריו, התיק שבו הוא מואשם מבוסס כולו על שאלות של מהימנות. המערער מכחיש את ההאשמות המיוחסות לו וטוען כי כל מגע בינו לבין המתלוננות נעשה בהסכמתן המלאה. בתיק מסוג זה יש חשיבות רבה למידת האמון אשר ייתן בית המשפט בגרסתו של המערער. בנסיבות אלה, התבטאותו של בית המשפט בפסק הדין הקודם, התבטאות אשר מצביעה על התרשמות שלילית מהמערער, היא בעייתית במיוחד. המשיבה מתנגדת לבקשת הפסילה. לדבריה, העובדה ששופט דן בעבר בעניינו של נאשם, ואף הביע עמדה לגביו, איננה מחייבת כי נוצרה בעניינו דעה קדומה פסולה. אין ראיה טובה לכך ממקרהו של המערער, שהרי במשפטו הקודם, על אף הבעת העמדה השלילית, בית המשפט זיכה אותו מאשמה.

4.לאחר שקראתי בעיון את החומר לפניי, ושקלתי את טענות הצדדים, החלטתי לדחות את הערעור. אין בעובדה ששופט דן בעבר בעניינו של נאשם מסוים, כדי למנוע ממנו לדון בעניין אחר של אותו הנאשם (ראו ע"פ 1350/06

אלביליה נ' מדינת ישראל (טרם פורסם) (להלן – עניין אלביליה ); ע"פ 1478/97 מדינת ישראל נ' דוד , פ"ד נא(4) 673; ע"פ 292/82 כהן נ' מדינת ישראל , פ"ד לו(4) 729). אף אם בפסק דין קודם קיימת התבטאות לגבי אופיו או מהימנותו של נאשם, אין בכך כדי לפסול אוטומטית את בית המשפט. "לא די בכך שיש לו לשופט דעה בעניין נשוא המשפט. לשם פסילת שופט צריך שתהא לו דעה קדומה וצריך להראות כי אין כל סיכוי שדעתו זו תשתנה במהלך המשפט" (בג"צ 2148/94 גלברט נ' יו"ר ועדת החקירה לבדיקת אירוע הטבח בחברון , פ"ד מח(3) 573, 605). נקודת המוצא היא ששופט מקצועי יכול לבחון את העניין שלפניו במנותק מדברים שנאמרו במשפט הקודם. מטעם זה הנטל הרובץ על המבקש לפסול מותב בשל שהתבטא בעניינו בתיק אחר הוא נטל כבד. הוא נדרש להצביע על קיומה של עמדה מוגמרת ובלתי הפיכה המוצאת ביטוי בפסק הדין הראשון. על העמדה להיות רלוונטית למשפט הנוכחי באופן שעשוי להטות את ההכרעה. שאלות אלו ייבחנו על פי אמת המידה של קיומו של חשש ממשי .

5.המקרה שלפניי אינו נופל בגדר המקרים החריגים אשר מצדיקים פסלות המותב. הדברים שנכתבו בהכרעת הדין לגבי אופיו השלילי של המערער נובעים ממערכת הנסיבות של המשפט הקודם. הם נאמרו בהקשר הקונקרטי של הכרעה בעניינו של המערער. כך נכתב במפורש בפסקאות ב הכרעת הדין אליהן מפנה המערער. כך מובן גם לאור הכרעת הדין בכללותה. בהתחשב במכלול הנסיבות, לא התרשמתי כי קיים חשש - שאינו חשש בעלמא, אלא חשש ממשי - לקיומה של דעה קדומה ביחס למערער.

הערעור נדחה.