ע"פ 2667/06 שרון פינטו נ. מדינת ישראל

לפניי ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (השופטים ש' ברלינר, י' גריל וא' שיף) שלא לפסול עצמו מהמשך הדיון בע"פ 804/05.

1.בית משפט השלום בקריות (סגן הנשיא א' מגן) הרשיע ביום 27.10.2005 את המערער על פי הודאתו בת"פ 1781/05 בהחזקת סכין שלא כדין, עבירה לפי סעיף 186(א) לחוק העונשין, תשל"ז – 1977, וגזר עליו קנס בסך 4,500 ש"ח. כן הופעלה התחייבות בסך 1,500 ש"ח. עונש מאסר מותנה, אשר הוטל עליו בתיק קודם בגין הרשעה בעבירה זהה, הוארך בשנתיים נוספות.

2.המשיבה הגישה ערעור על קולת העונש לבית המשפט המחוזי בחיפה. הדיון בערעור התקיים ביום 23.3.2006. בתום הדיון ניתן באולם פסק דין (להלן: פסק הדין הראשון ). בית המשפט המחוזי קיבל את הערעור, וקבע כך:

"המדינה מערערת על קולת העונש בגזר הדין, ולאחר ששקלנו את טענות הצדדים הגענו למסקנה כי הדין עימה. אין צורך להאריך בחומרה ובסיכון של נשיאת סכינים שלא כדין שעה שכל התגרות קלה או סיבה זו או אחרת גורמת לכך שנעשה שימוש בסכין, אנשים נדקרים ואף מגיע הדבר לקיפוח חיים. במקרה שלפנינו, מדובר אמנם באדם צעיר שכבוד השופט מגן [שופט הערכאה הראשונה] ראה בו 'שוטה צעיר ולא עבריין אלים'. אף אם כך הוא, אין בכך כדי להצדיק את הסלחנות החורגת לקולא יתר על המידה שעומדת ביסוד גזר הדין של הערכאה הראשונה. כך גם לאור ההרשעות הקודמות האחרות הרשומות לחובתו של המשיב..."

בית המשפט המחוזי הטיל על המערער שני חודשי מאסר בפועל ובנוסף לכך הפעיל במצטבר שני חודשי המאסר שהוטלו עליו כעונש מותנה בהרשעה הקודמת. בהמשך פסק הדין נכתב כך:

"נעיר כי למעשה היה ראוי להטיל על המשיב עונש חמור יותר אך מתחשבים אנו בכך שאין זה מדרכה של ערכאת הערעור למצות את הדין בערעורים על קולת העונש."

3.בתום הקראת פסק הדין, ולאחר שהמערער ובא כוחו עזבו את האולם, העירה באת כוח המשיבה את תשומת לב בית המשפט לכך שגילו של המערער הוא מתחת לעשרים ולפיכך נדרשת הגשת תסקיר בטרם יוטל עליו עונש מאסר בפועל. בית המשפט קרא למערער ולבא כוחו לשוב לאולם. המערער לא נמצא שכן עזב כבר את בניין בית המשפט. בא כוחו נמצא ונכנס לאולם. הדיון בתיק התחדש בהיעדר המערער, ובפתחו נתן בית המשפט החלטה זו:

"בטרם קמנו מכסאנו אנו מבינים כי מדובר במערער שגילו פחות מעשרים שנה ולפיכך נדרש תסקיר בענינו. לפיכך נראה לנו שמוצדק לבטל את פסק הדין שנתנו לעיל, ולשקול את העניין מחדש, מדעיקרא, לאחר שנקבל תסקיר".

4.בא כוח המערער טען כי לא ניתן לפתוח את הדיון מחדש בהיעדר המערער. בית המשפט דחה טענה זו. בשלב זה ביקש בא כוח המערער כי בית המשפט יפסול עצמו "לאור עמדתו העונשית החד משמעית שניתנה על אתר במהלך הדיון הראשוני". בית המשפט דחה את הבקשה בנימוק שלא נגרם עיוות דין. מכאן הערעור שלפניי.

5.המערער חושש כי בית המשפט ינהג באופן בלתי אובייקטיבי בבואו לגזור את דינו בפעם השניה. בית המשפט הביע עמדה חד משמעית ונחרצת בפסק הדין הראשון שבוטל. פסק הדין ניתן על אתר, בתום שמיעת באי כוח הצדדים. נסיבות אלו מצביעות, לטעמו של המערער, על כך שעמדתו של בית המשפט ננעלה. טעם שני שמעלה המערער לפסילת בית המשפט הוא החלטותיו האחרונות של בית המשפט. לדידו של המערער, ההחלטה לבטל את פסק הדין הראשון ולדון מחדש בתיק ניתנה בחוסר סמכות; כמוה גם ההחלטה לקיים דיון למרות היעדרותו של המערער. לשיטתו, בהחלטות שגויות אלה יש כדי להביא לפסילת בית המשפט. המשיבה מתנגדת לערעור. לדבריה טענותיו של המערער אינן מצביעות על חשש למשוא פנים אשר עשוי להצדיק פסילתו של בית המשפט.

6.לאחר ששקלתי את טענות הצדדים הגעתי למסקנה כי יש לדחות את הערעור. הדין קובע כי פסילתו של שופט אפשרית אם קיים חשש ממשי למשוא פנים. בהתאם לכך נקבע, כי בטענת פסלות אין די בכך שבית המשפט הביע דעה בעניין שלפניו. נדרש שהדעה שהביע בית המשפט היא מגובשת באופן שאינו מאפשר עוד דיון אמיתי. לשם פסילת שופט "...צריך שתהא לו דעה קדומה וצריך להראות כי אין כל סיכוי שדעתו זו תשתנה במהלך המשפט" (בג"ץ 2148/94 גלברט נ' יושב ראש ועדת החקירה לבדיקת אירועי הטבח בחברון , פ"ד מח(3) 573, 605). "בית משפט יפסול עצמו רק מקום שהשופט גיבש דעה סופית והוא אינו 'פתוח' לשכנוע ולשינוי" (ע"פ 1350/06 אלביליה נ' מדינת ישראל (טרם פורסם) (להלן: עניין אלביליה ). פעמים קורה שבית המשפט חוזר לדון בתיק שנתן בו זה מכבר פסק דין אשר בוטל. מצב זה אינו מביא לפסלותו של בית המשפט באופן אוטומטי. כך נפסק מקום שפסק הדין בוטל על ידי ערכאת הערעור והתיק מוחזר אל הערכאה הדיונית (ראה עניין אלביליה וכן ע"פ 11343/05 אבו סיאם נ' מדינת ישראל (טרם פורסם); ע"פ 75/98

עציון נ' מדינת ישראל (לא פורסם); ע"פ 139/87 אלחמידי נ' הוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה, מחוז הדרום , פ"ד מא(1) 660), וכך נפסק מקום שפסק הדין בוטל על ידי אותה הערכאה אשר מתחילה לדון מחדש בתיק (ע"פ 292/82 כהן נ' מדינת ישראל , פ"ד לו(4) 729). זהו הדין גם בענייננו.

7.לאחר שקראתי את פסק הדין הראשון שבוטל נחה דעתי, כי האמור בפסק הדין אינו שולל את האפשרות שבית המשפט יבחן את התיק מחדש מתוך עמדה פתוחה ועניינית. המערער לא הצביע על נסיבות מיוחדות אשר עשויות להביא למסקנה אחרת. בהחלטתו מיום 23.3.2006 הדגיש בית המשפט דלמטה, כי אף שנתן את פסק הדין הראשון, אשר בוטל, פתוח הוא "לשקול את העניין מדעיקרא ולהגיע לכל מסקנה שונה, ככל שהדבר יהא מוצדק". חזקה על בית המשפט כי כך אכן יעשה.

8.טענה נוספת בפי המערער היא כי החלטותיו של בית המשפט – החלטות שהן שגויות בעיניו – מצדיקות כשלעצמן פסילתו. אין בידי לקבל טענה זו. כפי שנפסק פעמים רבות, השגה של בעל דין על החלטה של בית המשפט איננה כשלעצמה עילה לפסילת שופט (ראו ע"פ 1438/93 תורקמן נ' מדינת ישראל פ"ד

מז(1) 650, 652; ע"פ 1050/94 יצחק נ' דוברת (לא פורסם); ע"פ 77/93 עובדיה נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). בעל דין אינו רשאי להפוך את הערעור על החלטת הפסלות לערעור על החלטות בית המשפט הדן בעניינו. לפיכך השאלה הנבחנת בהקשר לטענתו של המערער היא רק זו: האם החלטותיו של בית המשפט מעוררות חשש ממשי - בראייה אובייקטיבית - לקיומו של משוא פנים. בעניין לפנינו, החלטות בית המשפט לא מעוררות חשש כזה ואף המערער עצמו לא טען לכך.

הערעור נדחה.