פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
בשבתו
כבית משפט לערעורים פליליים
ע"פ 2860/06
בפני:
כבוד הנשיא א' ברק
המערער:
משה טיראן
נ ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל
ערעור על החלטתו של בית משפט השלום בקריות
(כבוד סגן הנשיא א' מגן), מיום 29.3.2006, שלא
לפסול עצמו מלדון בת"פ 1749/03
תאריך הישיבה: כ"ה באייר
התשס"ו (23.05.2006)
בשם המערער: בעצמו
בשם המשיבה: עו"ד דגנית
כהן-ויליאמס
פסק-דין
לפניי ערעור על החלטת בית משפט השלום בקריות (סגן הנשיא א' מגן) שלא לפסול עצמו מלדון בת"פ 1749/03.
1.כנגד המערער הוגש כתב אישום בבית משפט השלום בקריות. עם פתיחת משפטו מינה לו בית המשפט סנגור מטעם הסנגוריה הציבורית. בשלבי הדיון הראשונים ביקש המערער לשחרר את סנגורו בשל אי הסכמה לגבי אופן ייצוגו. הסנגור שוחרר ולמערער מונה סנגור אחר תחתיו, אף הוא מטעם הסנגוריה הציבורית. החלו ישיבות ההוכחות. בישיבת ההוכחות השנייה ביקש המערער לשחרר את סנגורו השני, הפעם משום שלטענתו הסנגור לא התכונן לדיון כראוי. בית המשפט נענה לבקשה. בעת הזו המערער מייצג את עצמו.
2.בקשת הפסלות שלפניי אינה בקשת הפסלות הראשונה של המערער בתיק. ביום 9.11.2005 ביקש לראשונה כי בית המשפט יפסול עצמו. המערער סרב להעלות נימוקיו בפני בית המשפט דלמטה, והודיע כי יעלה את טיעוני הפסלות רק בערעור לבית המשפט העליון. בקשת הפסלות הראשונה נדחתה על אתר. המערער לא ערער על ההחלטה. לקראת הדיון ביום 29.3.2006 הגיש המערער בקשת פסלות שנייה. המערער סמך בקשתו על כך שבית המשפט "מתעלם מזכויות הנאשם להגנה ראויה מטעם הסנגוריה הציבורית" וכן "בשל קביעת עמדה ביחס לנאשם קודם לשמיעת כל העדים". בית המשפט דחה את בקשת הפסילה, וקבע שהיא סתמית ואין בה כל ממש. מכאן הערעור שלפניי.
3.בערעור לפניי טען המערער כי בית המשפט דלמטה התעלם מזכויותיו בהחלטות שונות שקיבל. לדבריו, למרות שטען בדיון האחרון בבית המשפט דלמטה כי סנגורו אינו מוכן כדבעי לדיון, בית המשפט סירב לשאול את הסנגור שאלות בעניין. בהחלטה אחרת הורה בית המשפט לגבות ממנו עדות על ידי חוקר מוסמך. המערער טוען כי החלטות אלו מקפחות את זכויותיו ולכן יש לפסול את בית המשפט מהמשך הדיון בתיק. טענתו השנייה של המערער היא כי לאחר שמיעת חלק מעדי התביעה אמר השופט משפט בנוסח זה: "עכשיו אני מבין איך עבדה השיטה, אין צורך להמשיך לשמוע עוד עדים". התבטאות זו מעלה, לדברי המערער, חשש ממשי למשוא פנים מצד בית המשפט ולכן יש לפסלו. המשיבה מתנגדת לערעור. לדבריה, אין זה נכון כי השופט התבטא באופן שמצביע על קביעת דעתו. בכל טענותיו המערער לא הצביע על חשש, ובוודאי שלא חשש ממשי, לקיומו של משוא פנים מצד בית המשפט דלמטה. בנוסף, מצביעה המשיבה על כך שהמשפט נמצא בשלב מתקדם. הדיונים המקדמיים הסתיימו. התקיימו מספר ישיבות של הוכחות. נשמעו כבר כשלושים עדים. במצב זה, יש להביא בחשבון גם את שיקולי היעילות ולהימנע מפסילת בית המשפט.
4.סגן הנשיא א' מגן התבקש להעיר הערותיו באשר לטענות הפסלות של המערער. בהערותיו קבע, כי אין שחר לטענה כאילו אמר במועד כלשהו שגיבש כבר את החלטתו וכי "אין עוד צורך לשמוע עדים", או כל נוסח דומה. השופט מציין, כי אם הדברים שמיחס לו המערער היו נאמרים, חזקה על הסנגור שהיה מבקש כי בית המשפט יפסול עצמו מהמשך דיון בתיק. השופט מגן מציין כי לא הביע כל דעה, מפורשת או משתמעת, לגבי אשמת המערער, ואף לא גיבש לעצמו דעה כזו. כשופט מקצועי אין הוא מגבש דעה נחרצת לפני ששמע את עדי ההגנה והתביעה.
5.דין הערעור להידחות. באשר לטענתו הראשונה של המערער, אין בה להצדיק פסילת בית המשפט. לא אחת נפסק, כי "השגה של בעל דין על החלטה של בית המשפט איננה כשלעצמה עילה לפסילת שופט" (ע"פ 2667/06 פינטו נ' מדינת ישראל (טרם פורסם), וכן ראו: ע"פ 1438/93 תורקמן נ' מדינת ישראל פ"ד
מז(1) 650, 652; ע"פ 1050/94 יצחק נ' דוברת (לא פורסם); ע"פ 77/93 עובדיה נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). טענה משפטית כנגד החלטתו של בית המשפט מקומה בערעור על הכרעת הדין ולא בהליך פסלות שופט. השאלה הנבחנת היא רק זו: האם החלטותיו של בית המשפט להורות על גביית עדות על ידי חוקר ובעניין ייצוגו של המערער הן החלטות אשר מעוררות חשש ממשי - בראייה אובייקטיבית - לקיומו של משוא פנים. בעניין לפנינו, החלטות אלו לא מעוררות חשש כזה.
6.מהו הדין במקרה בו עמדת השופט בשאלה עובדתית שונה מעמדתו של בעל דין? בין המערער לבין המשיבה מתגלעת מחלוקת עובדתית. המערער טוען כי השופט התבטא באופן מסוים באולם בית המשפט, והמשיבה מציגה תמונה שונה. השופט שפסלותו נתבקשה קובע בהערותיו כי הדברים לא נאמרו. כיצד נקבעת התשתית העובדתית במקרה זה? כפי שנפסק לא אחת, חזקה היא שעובדות המקרה כפי שמתאר אותן השופט הן המשקפות את המציאות (ראה ע"פ 344/99 בשן נ' מדינת ישראל , פ"ד נג(2) 599 (להלן – פרשת בשן ), ע"א 7362/03 בן חיים נ' ניסים (לא פורסם), ע"א 4488/99 קינן נ' בבית שירותי עזרה לקשיש בביתו (לא פורסם)). אכן, אף כי ההכרעה בשאלת הפסלות נוגעת למותב היושב בדין, הדיון בשאלת הפסלות אינו משנה את תפקידו של המותב, ואינו מערער את חלקו ומעמדו בהליך השיפוטי. השופט איננו הופך להיות צד מתדיין בערעור הפסלות. הוא אינו בעל מחלוקת עם מי מהצדדים. השופט נותר הפוסק המקצועי והאובייקטיבי במשפט המתנהל בין הצדדים. עמדתי על כך ב פרשת בשן :
"הצדדים למשפט הם בעלי הדין היריבים. השופט הוא המכריע בסכסוך שביניהם. כאשר אחד הצדדים מעלה טענה בדבר פסלות שופט, אין משתנה המבנה הבסיסי של מהלך המשפט. השופט אינו הופך לצד. הוא ממשיך להיות המכריע האובייקטיבי של הסכסוך בין הצדדים"
( פרשת בשן , 612)
אכן, השופט היושב בדין הוא המכריע במחלוקות העובדתיות, והוא המפעיל את הדין על בסיס הנתונים העובדתיים שקבע. החלטתו כפופה לערעור. הנתונים העובדתיים שנקבעו על ידי הערכאה דלמטה הם הבסיס העובדתי להחלטת ערכאת הערעור. כך גם בהליך הפסלות. נקודת המוצא להכרעה בשאלת הפסלות היא המסגרת העובדתית כפי שהשופט תיאר אותה. זו התשתית הן לדיון דלמטה הן לדיון בערעור. בעלי הדין עשויים אמנם לסתור את ההכרעה השיפוטית בשלב הערעור, אך רובץ עליהם נטל כבד להוכיח גרסתם השונה (ראה בעניין זה ע"א 5422/03 ג.ד. אב-גל חברה בע"מ נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ (לא פורסם); ע"א 359/99 לי מעון בע"מ נ' בקאל (לא פורסם); וכן יגאל מרזל דיני פסלות שופט
(2006) 87-89). במקרה לפנינו המערער לא עמד בנטל הכבד המוטל עליו בכדי לסתור את השתלשלות העניינים המתוארת על ידי השופט. לפיכך אינני מקבל אף לא את טענת הפסלות השנייה.
סיכומו של דבר, לא עלה בידי המערער להצביע על חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט. משכך, הערעור נדחה.
ניתן היום,
ח' בתמוז
התשס"ו (4.7.2006).
ה
נ ש י א