ע"א 7362/03 רפי בן חיים נ. מסיעיד משה ניסים

ערעור על החלטתו של בית משפט השלום בירושלים (כב' השופטת ב' כהנא) מיום 3.8.03, שלא לפסול עצמו מלדון בת.א. 12922/02.

1.המשיבים הגישו לבית משפט השלום בירושלים תביעה כספית נגד המערער להשבת כספים ששילמו לו מעת לעת. בתיק התקיים דיון משך יומיים רצופים, במהלכם נשמעו כל ראיות הצדדים. למחרת הדיון, הגיש המערער בקשה כי בית המשפט יפסול עצמו מלדון בעניינו. בבקשת הפסילה טען המערער כי לכל אורך הדיון התנהג בית המשפט באופן המעלה חשש לקיומו של משוא פנים כלפי המשיבים. כך, טען המערער, כי ביום הדיונים הראשון הודיע בית המשפט למשיב 1 כי יש לו סימפטיה כלפיו. כך גם, הדריך בית המשפט את המשיב 1 במהלך חקירתו הנגדית במתן תשובה לשאלת ב"כ המערער. ביום הדיונים השני, החל בית המשפט לחקור את המערער בחקירה נגדית שלוותה בהערות תוקפניות, ובתגובה לבקשת ב"כ המערער כי יפסיק את ההתבטאויות העלולות להביא לפסילתו, הודיע בית המשפט כי הוא רשאי להביע את דעתו על אמינותו של המערער במהלך הדיון. יתר על כן, בסיום חקירתו הנגדית של המערער, הודיע בית המשפט לצדדים כי בידיו מסקנות סופיות לגבי תוצאות הדיון בתיק וערך תקציר של פסק דין עתידי. לאחר מכן הציע בית המשפט לצדדים הצעה לסיום התיק בפשרה באופן שהמערער (הנתבע) ישלם למשיבים (התובעים) חלק מסכום התביעה. המערער טען כי התנהגותו של בית המשפט והתבטאויותיו בנוגע לתוצאה הסופית של המשפט מעידים בוודאות על קיומו של משוא פנים.

2.המשיבים התנגדו לבקשת הפסילה. בתגובתם הכחישו המשיבים את השתלשלות העניינים המתוארת על ידי המערער. כך, טענו המשיבים, כי בית המשפט לא הדריך את המשיב במהלך חקירתו הנגדית. כמו כן, טענו המשיבים, כי השאלות אותן הפנה בית המשפט למערער היו בתום חקירתו הנגדית, לאחר שבפני בית המשפט היתה תמונה מלאה של גרסתו. המדובר היה בשאלות שנועדו לברר את האמת לאשורה ולא היתה בהם נימה תוקפנית או מאיימת. המשיבים הוסיפו וטענו כי בית המשפט לא הודיע על תוצאות הדיון בתיק, כי אם עשה ניסיון להשיג פשרה בין הצדדים.

3.בית המשפט, בהחלטתו מיום 3.8.03, דחה את בקשת הפסילה. בית המשפט קבע כי סמוך לתום עדותו של המערער הפנה אליו שאלות ולאחר סיום העדות, הביע בית המשפט דעתו ביחס לתיק והציע הצעת פשרה לפיה ישלם המערער למשיב חלק מסכום התביעה. בית המשפט ציין כי במהלך הדיון, אשר התנהל שעות רבות על מי מנוחות, לא הועלתה טענה או טרוניה כלשהי מצד המערער, ותיאור הדיון על ידי המשיבים בתגובתם לבקשת הפסילה משקף נאמנה את מהלך הדיון. בית המשפט הוסיף וקבע כי אין אמת בטענה כי נהג במשוא פנים כלפי המשיב 1 וטענה זו לא הועלתה במהלך הדיון. רק משהציע בית המשפט הצעת פשרה שלא היתה לרוחו של המערער, העלה הוא טענות שונות. בית המשפט קבע כי אין בהצעת הפשרה שהוצעה על ידו להעיד על גיבוש דעתו הסופית, שכן זו יכולה להתגבש רק לאחר השלב הסופי של הדיון בתום שמיעת סיכומי הצדדים. בית המשפט הדגיש כי הצעת הפשרה שהציע לצדדים היתה יפה לשעתה, היינו בטרם סיכמו הצדדים את טענותיהם וכי אין מניעה שהצדדים ישכנעו את בית המשפט בסיכומיהם בצדקת עמדתם.

4.על החלטה זו הוגש הערעור שבפני. המערער חוזר על טענותיו בבקשת הפסילה ומדגיש כי עוד במהלך הדיונים הביע ב"כ המערער את מחאתו על אופן ניהול הדיון. המערער מוסיף וטוען כי קביעתו של בית המשפט בהחלטתו, לפיה הדברים נאמרו במסגרת הצעת פשרה, אינה מתיישבת עם האמור בפרוטוקול הדיון, בו אישר בית המשפט כי הביע את דעתו על התיק.

5.לאחר שעיינתי בחומר שבפני, נחה דעתי כי דין הערעור להידחות. בית המשפט בהחלטתו לא קיבל את השתלשלות העניינים הנטענת על ידי המערער, והבהיר כי רק לקראת תום סיום חקירתו הנגדית של המערער הפנה אליו שאלות הבהרה, וכי במהלך הדיון לא נשמעה כל טרוניה מצד המערער ובא כוחו. הלכה היא כי גם בהליכי פסלות, קובע בית משפט של דיון את עיקרה של התשתית העובדתית לעניין טענות הפסלות ומפעיל עליה את הדין. ההנחה היא כי בית המשפט פעל כדין ועל המערער על קביעותיו מוטל נטל כבד (ראו: ע"פ 344/99 בשן נ' מדינת ישראל , פ"ד נג(2) 599). המערער, במקרה דנן, לא עמד בנטל זה. פרוטוקול הדיון, אשר צורף על ידי המערער, אינו תומך בטענות המערער בדבר התבטאויותיו של בית המשפט במהלך שמיעת הראיות וחקירת המערער, כי אם עולה ממנו שבית המשפט הציג למערער שאלות אך בתום חקירתו הנגדית.

6.אשר לדברים שנאמרו על ידי בית המשפט בנוגע לתוצאות התביעה, הרי שבית המשפט הבהיר בהחלטתו כי דבריו נאמרו במסגרת הצעת פשרה שהוצעה לבעלי הדין, וזאת עוד בטרם נשמעו סיכומי הצדדים ובטרם גיבש את דעתו הסופית באשר לתוצאות המשפט. המדובר, אפוא, בעמדה לכאורה אותה הביע בית המשפט במסגרת נסיונותיו להביא את הצדדים לידי פשרה, ואשר אין בה, כשלעצמה, כדי להצביע על קיומו של חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט. כבר נפסק בעבר כי:

"ומעשים בכל יום, שתוך כדי הצעת פשרה ועשייתה מביע בית המשפט דעה זו או אחרת על סיכויי התביעה וההגנה, דעה שהיא רק בבחינת השערה לכאורה לפי שלב השמיעה שבו נתון ההליך השיפוטי. הבעת עמדה כזו על-ידי השופט, בסגנון זהיר, אין בה כדי לפסלו מלהמשיך בדיון משהצעת הפשרה לא עלתה יפה." (רע"א 287/88 מנוף סיגנל חב' לפיננסים נ' סמיר עבדל ראזק , פ"ד מד (3) 758, 760; ע"א 5054/96 דחלה נ' קרן קיימת לישראל

(לא פורסם); ע"א 8191/99 שי נ' בלומנפלד (לא פורסם)).

בית המשפט הדגיש הן בתום הדיון בו הועלתה הצעת הפשרה והן בהחלטתו בבקשת הפסילה, כי לא גיבש דעה סופית וכי אין מניעה שכל אחד מהצדדים ישכנע את בית המשפט בצדקת טענותיו במסגרת סיכומיו. בנסיבות אלה, נחה דעתי כי בית המשפט לא גיבש עמדה סופית ונחרצת בתביעה וכי דעתו לא "ננעלה" בפני טענות המערער. גם אם נסיון הפישור של בית המשפט נטע בלב המערער חשש סובייקטיבי בדבר משוא פנים, אין בחשש זה כדי לפסול את בית המשפט מלישב בדין. המבחן הנקוט בידינו הוא מבחן אובייקטיבי. בחינה כזו של דברי בית המשפט אינה מצביעה על אפשרות ממשית, מבחינה אובייקטיבית, של משוא פנים בניהול המשפט.

אשר על כן, הערעור נדחה.