ע"א 553/07 אברהם פלקסר נ. עו'ד חנינא ברנדס

ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופט ע' מודריק ) מיום 7.1.2007, שלא לפסול עצמו מלדון בת.א. 2174/00, ובקשה להורות על הפסקת הדיונים בתיק עד למתן החלטה בערעור.

1.

בין הצדדים מתנהלת תביעה שהגיש המערער כנגד המשיב, בגין נזקים שנגרמו לו, לט ענת ו, בעקבות פרסום לשון הרע על ידי המשיב, הגשת תלונה כוזבת ביודעין לפרקליטות המדינה, ומסירה ביודעין של ידיעות כוזבות למשטרה במהלך חקירת התלונה. התביעה הוגשה ביום 4.7.2000. בשנת 2007 הגיש המערער תביעה נפרדת כנגד משטרת ישראל, בגין נזקים שלט ענת ו נגרמו לו על ידה במהלך חקירת תלונת המשיב כנגדו. ביום 7.1.2007 התקיים דיון בתיק. בפתח הדיון, משנודע שהמערער הגיש את התביעה כנגד משטרת ישראל, ובא-כוח המשיב ביקש לעיין בה שמא אפשר יהיה למחוק מהתביעה כנגד המשיב מספר סעיפים, קבע בית המשפט: "יש רעיון יותר טוב. אולי אם הוא הגיש את התביעה נגד המשטרה אז הוא ימחק את התביעה פה". בהמשך הדיון ציין בית המשפט כי לדעתו ישנן שתי תכליות לתביעה שהגיש המערער: האחת – לגמול למשיב על הפגיעה שפגע בו. תכלית זו תושג כמובן אם התביעה תצליח, ואולם גם אם התביעה לא תצליח, הדברים שיחשפו בה עשויים לפגוע במשיב ובמשרדו. בית המשפט סבר שהמערער כבר השיג משהו מהתגמול במהלך הדיונים עד אותו שלב. התכלית השניה של התביעה, על פי הבנתו של בית המשפט, היא להיפרע מהמשיב ומשרדו בגין הנזקים שנגרמו למערער (הוצאות התביעה ופיצוי בגין לשון הרע). צוין כי פיצוי זה עשוי להתקבל במידה והתביעה תתקבל, ואולם, ישנו סיכוי שהתביעה תיכשל ואז לא זאת בלבד שלא יתקבל פיצוי אלא שהמערער עשוי לשלם למשיב פיצוי לא מבוטל. על כן, הציע בית המשפט למערער למחוק את התביעה ללא צו להוצאות. בית המשפט הבהיר והדגיש במספר הזדמנויות במהלך הדיון כי אין בהצעה משום הבעת דעה לגבי תוצאת ההליך, כי טרם החליט כיצד יוכרע ההליך, ושהוא לא כופה את הדברים על אף אחד מהצדדים, אלא שואל לדעתם. הובהר כי בית המשפט לא יכול להביע את דעתו כיוון שיש הרבה מאוד סוגיות שעוד לא קבע בהן דעה ועליו לעיין היטב בדברים עד שיוכל לקבוע את תוצאת המשפט. צוין, כי בית המשפט לא בא לשפוט ולא להסיק מסקנות, אלא להסביר למערער היכן עומדים הדברים באותו שלב. כשציין המערער כי הוא מבין שבית המשפט כבר החליט מה יהיה פסק הדין, השיב לו בית המשפט כי אמנם אחרי ששמע חלק גדול מהתיק הדברים ברורים לו יותר ממה שהיו בהתחלה, ואולם הוא עדיין לא גמר בדעתו שום דבר, בין היתר כיוון ששני העדים המרכזיים טרם העידו במשפט. הובהר למערער כי הסיכון שלו בתיק הולך וגובר כיוון שככל שהמשפט מתקדם הוא מסכן יותר את הצד השני, כך שגם אם סיכויי ההצלחה נשארים כל הזמן על אותה רמה של 50%, ההוצאות של הצד השני עולות. לכן, אם עד עכשיו סיכן המערער הוצאות בשווי של הדירה שלו במידה והתביעה תידחה, יכול להיות שבהמשך הוא יסכן הוצאות בשווי של שתי דירות, וזה משהו שהמערער צריך לחשוב עליו. בעקבות הדברים, טען המערער כי הוא לא חושב שבית המשפט יכול להמשיך לשמוע את התיק וביקש ממנו לפסול את עצמו.

2.

בית המשפט, בהחלטה מיום 7.1.2007, דחה את בקשת הפסלות, בקובעו כי הוא לא החליט ולא הביע דעתו בתיק, וכי הוא רואה את עצם הבקשה כנסיון לעכב את הליכי המשפט. המערער חויב בהוצאות בסכום של 2,500 ש"ח, והדיון נמשך. למחרת הדיון, ביום 8.1.2007, הודיע המערער כי בכוונתו לערער על החלטת בית המשפט בבקשת הפסלות, וביקש מבית המשפט להפסיק את הדיון עד להחלטה בערעור. בית המשפט דחה את הבקשה להפסיק את הדיון.

3.

על ההחלטה בבקשת הפסלות הוגש הערעור שבפניי. בערעורו חוזר המערער על טענותיו בדיון מיום 7.1.2007, לפיהן עולה מהתבטאויות בית המשפט במהלך הדיון, כי בית המשפט גיבש את עמדתו בתיק והיא סופית ונעולה. לט ענת

המערער, בית המשפט איים עליו באופן מפורש, כי היה ולא ימחק את תביעתו לאלתר הוא יחויב בהוצאות בשווי שתי דירות. נטען כי באמצעות איומים אלה עשה בית המשפט שימוש לרעה בכוחו ובסמכותו להפעלת לחץ בלתי לגיטימי על המערער במטרה לסגור את התיק, וזאת כדי לחסוך מהמשיב ושותפו את אי הנעימות הכרוכה בעלייתם על דוכן העדים. בכך, לט ענת המערער, באה לידי ביטוי העדפת בית המשפט את המשיב ומשרדו. לט ענת המערער, עולה מדברי בית המשפט כי ההליך התנהל עד כה למראית עין בלבד וברור שכך יהיה גם להבא. עוד נטען כי התנהגות בית המשפט לאחר בקשת הפסלות, בדיון שהתקיים ביום 14.1.2007, מוסיפה ומחזקת את ט ענת הפסלות-נטען כי בית המשפט התערב בחקירת עו"ד נשיץ על ידי פסילת שאלות "מביכות" ששאל המערער, באופן ששלל מהמערער את הזכות למצות את החקירה הנגדית של אחד העדים המרכזיים בתיק. עוד נטען כי בית המשפט לא מנע מבא-כוח המשיב להמשיך להשפיל ולבזות את המערער במהלך חקירתו על ידם. חיזוק נוסף לט ענת

הפסלות מצא המערער בהוצאתה מהאולם של מי שסייעה למערער בניהול תביעתו, ואיסור עליו להמשיך לקבל ממנה עזרה, דבר שפוגע ביכולתו של המערער להמשיך ולנהל את המשפט.

4.

לאחר שעיינתי בחומר שבפניי, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות. אשר להתבטאויות בית המשפט בדיון מיום 7.1.2007, כבר נפסק, כי עצם העובדה שבית המשפט ניסה להגיע להסכמה על מנת שניתן יהיה להביא את הדיון לסיומו אינה מצביעה על גיבוש דעה מוגמרת באותו עניין (יגאל מרזל דיני פסלות שופט (תשס"ו-2006) 179-178; ע"א 5214/05 פדידה אוחיון נ' בנק לאומי לישראל בע"מ (לא פורסם); ע"א 10714/05 גינזבורג נ' ליבוביץ (לא פורסם); ע"א 6050/06 קונובר נ' בלום (לא פורסם)). זאת גם כאשר ההצעה מועלית בשלב פרשת ההוכחות (ע"א 7362/03 בן חיים נ' משה ניסים (לא פורסם)). פעמים רבות קורה שתוך כדי הצעת פשרה מביע בית המשפט דעה זו או אחרת על סיכויי התביעה וההגנה, דעה שהיא רק בבחינת השערה לכאורה, לפי שלב השמיעה שבו נתון ההליך השיפוטי. אין בהצעות והערות אלה כדי להשליך על מסקנתו של בית המשפט אם הנושא יועלה בפניו בכל זאת תוך פריסה מלאה של כל העובדות ומלוא הטיעונים (ע"א 592/94 גינזברג נ' בן יוסף (לא פורסם)). הצעת פשרה שמועלית בסגנון זהיר, אינה פוסלת את בית המשפט, מניה וביה, מלהמשיך ולדון בתיק (רע"א 287/88 מנוף סיגנל חב' לפיננסים והשקעות בע"מ נ' סליימה , פ"ד מד(3)758; ע"א 4123/05 מחמוד נ' מחאמיד (לא פורסם); ע"א 421/06 הראל חברה לביטוח בע"מ נ' טויו רם אלקטרוניקס בע"מ (לא פורסם)). ההליך השיפוטי מחייב הנחות כלשהן בדבר סבירותן של טענות משפטיות. על הנחות אלה לשוב ולהיבחן במהלך הדיון המשפטי עד אשר הן הופכות למסקנות מגובשות היטב. מקצועיותו של בית המשפט היא המאפשרת לבית המשפט להעמיד את הנחותיו המקדמיות תחת הביקורת הראויה. רק בנסיבות בהן ברור כי בית המשפט מנוע מלשנות את הנחותיו המוקדמות, וכי דעתו "נעולה" יש מקום להורות על פסילתו (ע"א 9191/00 ונטורה תקשורת פרוייקט אינטרנט ישראל בע"מ נ' סרטי הים האדום בע"מ (לא פורסם); ע"א 9658/06 פלוני נ' פלונית (לא פורסם)).

5.

במקרה שלפניי הועלתה הצעת הפשרה לאחר שנשמעו חלק מהעדים, בטרם נשמעו עדים מרכזיים, ולפני שלב הגשת הסיכומים. ברור כי בשלב זה אין השופט מגבש עמדה סופית בעניין, וכשופט מקצועי האמון על מלאכת השפיטה, חזקה עליו שבטרם הסתיימו כל הליכי הדיון לא יבוא לכלל הכרעה סופית בדין ודברים שבפניו. כך גם הבהיר בית המשפט במהלך הדיון בהצעה ובהחלטתו בבקשת הפסלות. ניכר אמנם כי הדיון גלש למחוזות בלתי רצויים והביא להתבטאויות יוצאות דופן של השופט אשר התרשם כי המערער מנסה לעכב את הדיון, אך מכאן ועד לעילת פסילה רחוקה הדרך. בית המשפט הדגיש במספר הזדמנויות במהלך הדיון כי טרם הכריע בתיק, וכי רק בסיום שמיעתו יחליט כיצד לפסוק. הערתו בעניין גובה ההוצאות בהן עשוי לשאת המערער באם תידחה תביעתו, לא היו בגדר איום, אלא הערכה לכאורית של גובה ההוצאות העשויות להיפסק בהליך בהיקף של תביעת המערער. בנסיבות אלה, נחה דעתי כי בית המשפט לא גיבש עמדה סופית ונחרצת בתביעה, וכי דעתו לא "ננעלה" בפני טענות המערער. אפשר שבראייתו של המערער נוצר חשש, כי התבטאויות בית המשפט במסגרת הצעת הפשרה מצביעות על קיום משוא פנים כלפיו. עם זאת, חשש זה אינו יוצא מכלל חשש סובייקטיבי גרידא, שאינו מקים עילת פסלות ( מרזל , בעמ' 115; ע"א 3484/01 באן נ' באן (לא פורסם); ע"א 7857/04 צ'רטוק נ' וינקלר (לא פורסם)).

6.

ככל שהמערער סבור כי התנהלות בית המשפט במהלך הדיון ביום 14.1.2007 מקימה עילת פסלות, היה עליו לבקש מבית המשפט לפסול את עצמו במהלך הדיון או סמוך לאחר מכן. לגופו של עניין, ככל שמדובר בהתערבות או אי התערבות בחקירת העדים, כבר נפסק כי אמנם תפקיד ניהול החקירה מסור בשיטת המשפט בישראל בידי עורכי הדין, אולם האחריות לניהולו של המשפט מוטלת על בית המשפט והוא שקובע איזה שאלות מותרות ואיזה אסורות, איזה ראיות לקבל ואיזה לאו (ע"א 2668/96 וינברג-דורון ושות' נ' הרב לייב (לא פורסם); ע"א 1013/92 הרוש נ' הרוש , פ"ד מו(2) 133, 134). לכן, רשאי היה בית המשפט במקרה הנוכחי לפסול שאלות מסוימות במסגרת חקירתו של עו"ד נשיץ, ולהתעלם מכינויי הגנאי בהם כינו בא-כוח המשיב את המערער. בכך לא הביע בית המשפט כל דעה לגבי התיק לגופו. משכך,לא ניתן לומר כי קם חשש ממשי למשוא פנים המצדיק את פסילת בית המשפט. אשר להוצאה מהאולם של מי שסייעה למערער בניהול ההליך-בעקרון, הוצאת אדם מאולם בית המשפט נתונה לשיקול דעתו של בית המשפט, ואין בכך כדי להעיד על גיבוש דעה בתיק.

אשר על כן, הערעור נדחה, ועימו הבקשה להורות על הפסקת הדיונים בתיק.