ע"א 11702/05 ויקטור ארביב נ. ליאת לוציניצר

ערעור על החלטת רשמת בית משפט השלום בפתח-תקוה (כב' הרשמת ש' קמיר-וייס) מיום 14.12.05, שלא לפסול עצמה מלדון בת.א. 2125/05.

1.המשיבה הגישה לבית משפט השלום בפתח-תקוה תביעה בסדר דין מקוצר כנגד המערערים לסילוק יד מדירה בבעלותה פתח-תקוה. ביום 14.12.05 התקיים דיון בבקשת הרשות להתגונן שהגישו המערערים בפני רשמת בית המשפט (ש' קמיר-וייס). לאחר חילופי דברים בין הרשמת ובעלי הדין, אשר לא נרשמו בפרוטוקול, ביקשו המערערים מהרשמת לפסול עצמה, בטענה שיש לה דעה קדומה. המשיבה התנגדה לבקשה. לטענתה הבקשה חסרת בסיס, והיא נועדה לעכב את הדיון ולאפשר למערערים להמשיך להתגורר בדירה שלא כדין. הרשמת דחתה את בקשת הפסילה (החלטה מיום 14.12.05). נקבע כי הבקשה סתמית ואינה מנומקת. הובהר כי לא קיימת כל עילה לפסילה ואין כל חשש, ודאי שלא ממשי, למשוא פנים, ונראה כי כל מטרת הבקשה הינה דחיית הקץ. על החלטה זו הוגש הערעור שבפני. במסגרת הערעור מפרטים המערערים מדוע ביקשו מבית המשפט לפסול את עצמו. לטענתם, בתחילת הדיון ציינה הרשמת כי לאחר קריאת טענות המערערים לא ניתן למצוא אפילו אחוז קטן של טענות המראות כי קיימת למערערים הגנה, וכי גם אם תועלה מערערת 2 לדוכן העדים, התוצאה הבלתי נמנעת תהיה מתן פסק דין המורה על פינוי המערערים. הרשמת הבהירה למערערים, לטענתם, כי אין טעם לקיים את הדיון ועדיף להם לחסוך בהוצאות ולפנות את הדירה בהסכמה. צוין כי אם תסכים מערערת 2 לבטל את הדיון, תציע הרשמת למשיבה להסכים לדחיית מועד הפינוי. לטענת המערערים, הרושם העולה מהדברים הוא כי הרשמת כבר גיבשה לעצמה עמדה סופית, אשר יהא קשה עד בלתי אפשרי לשנותה, וזאת למרות שטרם נפרסה בפניה התשתית הראייתית בפרשה. על כן, סבורים המערערים, כי ישנו חשש ממשי למשוא פנים ואין עוד טעם בהמשך הדיון בפני הרשמת. המשיבה מבקשת לדחות את הערעור. לטענתה בקשת הפסלות הינה סתמית, לא מנומקת ולא מבוססת, ומהווה נסיון נוסף של המערערים לדחות קיום דיון לגופה של התביעה. הובהר שהרשמת ציינה כי באותו שלב, לאחר בחינת כתבי הטענות והתצהירים, היא אינה מוצאת טענות הגנה אמיתיות לישיבה המערערים בדירת המשיבה. הרשמת ניסתה להביא את הצדדים להסדר, והמערערים העלו את בקשת הפסילה משהבינו כי זו הדרך היחידה שנותרה להם להימנע מדיון לגופו של עניין. בניגוד לטענת המערערים, טוענת המשיבה כי הרשמת גם לא קבעה כי לאחר חקירת מערערת 2 "התוצאה הבלתי נמנעת" תהיה מתן צו פינוי. על כן, סבורה המשיבה, כי הרשמת לא גילתה דעה קדומה או משוא פנים כלפי המערערים.

2.לאחר שעיינתי בחומר שבפני, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות. המערערים לא הניחו תשתית המצדיקה את פסילת הרשמת הן בהיבט העובדתי והן בהיבט המשפטי. האמירות נשוא בקשת הפסלות לא נרשמו בפרוטוקול הדיון, ואף לא הוגשה מטעם המערערים בקשה לתיקון הפרוטוקול, על מנת שישקף את הדברים שלטענתם נאמרו. היעדר ביסוס ותיעוד בפרוטוקול של טענות המערערים פועל לרעתם, במובן זה שבקשתם, ובמיוחד ערעורם, חסרים תשתית עובדתית מספקת (יגאל מרזל דיני פסלות שופט 85, 348 (תשס"ו-2006); ע"פ 383/83 דיאב נ' מדינת ישראל , פ"ד לז(4)833, 836; ע"פ 2174/90 ארליכסון נ' מדינת ישראל (לא פורסם); ע"פ 6980/04 סנס נ' ברוש ואח' (לא פורסם)). בהעדר תשתית עובדתית, ומשקבעה הרשמת כי אין כל חשש למשוא פנים, הרי שלא הוכח בפני כי קיימת עילה לפסילתה של הרשמת מלהמשיך לדון בתיק. די בכך כדי להביא לדחיית הערעור.

3.גם אם אכן הביעה הרשמת עמדה בתיק, אין בכך כדי לבסס עילת פסלות. אכן, בית המשפט אינו רשאי לגבש את עמדתו בטרם מסתיים ההליך השיפוטי (בג"ץ 2148/94 גלברט אמנון ואח' נ' נשיא בית המשפט העליון ואח' , פ"ד מח(3)573)). אולם אין בכך כדי לשלול את העובדה כי במהלך ההליך מתגבשת אצל השופט עמדה לכאורית באשר למשקל הטענות שלפניו. אם דעה זו היא לכאורית בלבד, תוך שהשופט פתוח לאימוצה של דעה שונה, אין בעצם הבעת הדעה כדי לפסול את השופט מלשבת בדין. האיסור אינו על דעה קודמת, הוא על דעה קדומה (יגאל מרזל דיני פסלות שופט 192, 194 (תשס"ו-2006); בג"ץ 2184/94 גלברט אמנון ואח' נ' נשיא בית המשפט העליון ואח' , פ"ד מח(3)573; ע"א 3145/97 אחמד סאלח חמודה נ' מינהל מקרקעי ישראל (לא פורסם); ע"פ 344/99 זאב בשן נ' מדינת ישראל , פ"ד נג(2) 599; ע"א 8177/00 רחל אורן נ' יצחק אורן (לא פורסם); ע"א 11618/05 שירמן נ' צ'נקוב (לא פורסם)). חזקה על השופט כי מקצועיותו תאפשר לו לבחון את עמדתו הלכאורית לכל אורך שלבי ההליך מבלי להינעל באופן מלא על עמדה מסויימת (רע"א 287/88 מנוף סיגנל חברה לפיננסים והשקעות בע"מ נ' סמיר עבדל ראזק סליימה , פ"ד מד(3) 758; ע"פ 344/99 זאב בשן נ' מדינת ישראל , פ"ד נג(2)599). במקרה הנוכחי, נאמרו הדברים, אם בכלל, בראשית הדיון בבקשת הרשות להתגונן. בשלב זה מונחים בפני בית המשפט כתב התביעה וראיות בכתב להוכחתו ובקשת המערערים להתגונן כשהיא מלווה בתצהיר, המאפשרים לו לגבש עמדה ראשונית באשר לגורלה של הבקשה. יתכן שהרשמת הביעה את התרשמותה מהגנתם של המערערים בראשית הדיון, אולם התרשמות זו היתה לכאורית בלבד, לאור כתבי הטענות שעמדו בפניה עובר לדיון. הרשמת הבהירה בהחלטתה בבקשת הפסלות כי לא קיימת כל עילה לפסילתה ואין חשש למשוא פנים. משמע, אין מדובר בקביעות חד משמעיות שאין אחריהן הרהור. לא מצאתי כי בנסיבות העניין גיבשה הרשמת עמדה סופית ונחרצת בתביעה, באופן שדעתה "ננעלה" ואין עוד טעם בהמשך ניהול ההליך בפניה (רע"א 287/88 מנוף סיגנל נ' עבדל ראזק , פ"ד מד(3) 758; ע"א 9930/02 עירי

געש נ' פזקר בע"מ (לא פורסם) ; ע"א 4064/03 הרשות הפלסטינית ואח' נ' אגד אגודה שיתופית לתחבורה בישראל בע"מ (לא פורסם)). אפשר שבראייתם של המערערים נוצר החשש, כי דברי הרשמת מצביעים על קיום משוא פנים כלפיהם. עם זאת, חשש זה אינו יוצא מכלל חשש סובייקטיבי גרידא, שאינו מקים עילת פסלות (ע"א 7362/03 רפי בן חיים נ' מסיעיד משה ניסים ואח' (לא פורסם); ע"א 10763/05 יורם חכם, עו"ד ואח' נ' אלי סיאג ואח' (לא פורסם)).

אשר על כן, הערעור נדחה. המערערים ישאו בהוצאות המשיבה בסכום של 7,000 ₪.