ע"פ 2118/06 יעקב בן יששכר נ. מדינת ישראל

לפניי ערעור על החלטתו של בית משפט השלום בתל אביב (השופטת מ' דיסקין ) מיום 2.3.06 שלא לפסול עצמו מלדון בת.פ. 6785/04.

1.

כנגד המערער הוגש כתב אישום שעניינו עבירה של איומים, לפי סעיף 192 לחוק העונשין, התשל"ז-1977. בפתח הדיונים בתיק החליטה השופטת למנות למערער סנגור מטעם הסנגוריה הציבורית, מאחר שסברה כי לא יוכל לייצג את עצמו כראוי. המערער, אשר עמד על כך שייצג את עצמו, הערים קשיים על שלושת הסנגורים אשר מונו לו ונמנע מלשתף איתם פעולה. במסגרת דיון שהתקיים ביום 5.12.05, נדחתה בקשתו של המערער, אשר הועלתה שלא על דעת בא כוחו, לטעון טענה מקדמית של "הגנה מן הצדק". ביום 11.12.05, לאחר שכל ניסיונות הסנגורים לזכות בשיתוף פעולה מצד המערער עלו בתוהו, נענתה השופטת לבקשת הסנגוריה הציבורית לשחררה מייצוג המערער. עקב כך, התירה השופטת למערער להעלות את טענותיו המקדמיות בדיון שהתקיים ביום 10.1.06. במסגרת אותו דיון הגיש המערער בקשה לפסול את השופטת, נוכח סירובה לאפשר למערער להעלות את טענותיו המקדמיות בשלב מוקדם יותר. ביום 2.3.06 דחתה השופטת את הבקשה בזו הלשון:

"כעולה מתיאור השתלשלות ההליכים בתיק זה עד לישיבה האחרונה היה הנאשם מיוצג על ידי הסנגוריה הציבורית, ואיש משלושת סניגוריו לא מצא להעלות טענה מקדמית כלשהי. מאחר והיה מיוצג לא ראיתי לאפשר לו לטעון לעצמו. רק לאחר שאחרון סנגוריו שוחרר ועמו הסנגוריה הציבורית התרתי לנאשם לטעון לעצמו בפרוטרוט, ובמעמד זה העלה את טענת "ההגנה מן הצדק" כפי ראות עיניו. כך שהטענה ולפיה נהגתי כלפיו במשוא פנים משוללת כל בסיס".

על החלטה זו הוגש הערעור שבפני. בערעורו מעלה המערער שתי טענות נוספות, מלבד הטענה בעניין מועד העלאת טענותיו המקדמיות. ראשית, המערער טוען כי השופטת נמנעה מלנהל רישום ראוי של הפרוטוקול, ונאותה לאפשר זאת רק לאחר שהתבקשה פסילתה עקב משוא פנים. שנית, המערער גורס כי השופטת טענה שהמערער לוקה בבעיה נפשית, וזאת בהסתמך על כתבה עיתונאית מוטעית, בה צוין שהמערער נשלח להסתכלות פסיכיאטרית, ואף על פי שלשופטת אין השכלה משפטית בפסיכיאטריה. המשיבה מצידה מתנגדת לערעור. לגישתה, אין באף אחת מטענותיו של המערער כדי לגבש עילת פסלות.

2.

ביום 31.5.06 ביקש הנשיא ברק את הערותיה של השופטת לערעור הפסלות, ובמסגרת כך התבקשה השופטת להתייחס לטענת המערער בדבר התבטאותה אודות מצבו הנפשי. ביום 14.6.06 נתנה השופטת את הערותיה, כדלקמן:

"ביום 10.1.06 העלה הנאשם טענות לפסילת בית המשפט מלהמשיך ליישב בדינו. בתום שמיעת טענות הצדדים נדחה הדיון למתן החלטה ליום 2.2.06. במועד שנקבע לשימוע ההחלטה לא התייצב הנאשם על אף שזומן כדין. הואיל ובית המשפט נתקל באקראי בידיעה עיתונאית קצרה, ממנה עלה, לכאורה, כי מעצרו של אדם בעל שם זהה הוארך על ידי בית המשפט לבדיקתו על ידי הפסיכיאטר המחוזי, התבקשה התביעה לערוך בירור, ולבדוק את האפשרות כי מדובר בנאשם, והיעדרותו נעוצה בעובדה זו. לפיכך, נקבעו שתי ישיבות תזכורת נוספות לשם איתורו.

בסופו של דבר, ביום 2.3.06, התייצב הנאשם בפני בית המשפט. בפתח הדיון הביא בית המשפט לידיעתו את הדברים המפורטים לעיל. מעבר לעובדות הללו לא הובעה שום התבטאות אודות מצבו הנפשי.

למרות שהדיון נקבע לשימוע ההחלטה בבקשת הפסילה, נענה בית המשפט לבקשת הנאשם ואיפשר לו לחזור ולהשמיע את טענותיו, והפרוטוקול משקף את דבריו".

3.

לאחר שעיינתי בחומר שבפניי ושקלתי את טענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להדחות. באשר לשתי טענותיו הראשונות של המערער, הן באשר למועד העלאת הטענות המקדמיות והן באשר לרישום הפרוטוקול, מדובר בהחלטות דיוניות שקיבל בית המשפט, אשר יכולות להוות טעם להגשת ערעור, אולם אין הן מהוות עילת פסלות (ראו: ע"פ 1368/91 בטיטו נ' מדינת ישראל , פ"ד מה(3) 259, 260-261 ; ע"פ 391/02 צברי נ' מדינת ישראל (לא פורסם); ע"א 3843/03 יניב נ' מינהל מקרקעי ישראל (לא פורסם); ע"א 1622/06 פלונית נ' פלוני (לא פורסם); יגאל מרזל דיני פסלות שופט (תשס"ו) 174-178 (להלן: מרזל )). רק מקום בו החלטותיו הדיוניות של בית המשפט מעוררות חשש ממשי אובייקטיבי למשוא פנים, תוכלנה החלטות אלה להביא לפסילתו של השופט היושב לדין (ראו ע"פ 2860/06 טיראן נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). בענייננו לא מתעורר חשש כזה, בעיקר נוכח העובדה שהשופטת אפשרה למערער להעלות את טענותיו המקדמיות, מייד לאחר שהסנגוריה הציבורית השתחררה מייצוג.

גם טענת המערער בדבר התבטאות השופטת אודות מצבו הנפשי אינה מהווה עילה לפסילת השופטת. ראשית, טענה זו לא הועלתה בפני בית המשפט קמא, ומשכך אין מקום להעלותה לראשונה במסגרת ערעור על החלטת בית המשפט. גם לגופו של עניין דין הטענה להידחות. הלכה היא כי רק במקרה קיצוני ביותר ייפסל שופט בשל התבטאות שאמר בעת ניהול המשפט, וזאת כאשר יש בהתבטאות זו כדי להעיד כי השופט גיבש עמדה נחרצת באשר לתוצאות ההליך (ראו: ע"פ 1988/94 בראון נ' מדינת ישראל , פ"ד מח(3) 608, 625; מרזל , בעמ' 196). בענייננו, הניח הסברה של השופטת את דעתי כי אין ללמוד מהתייחסותה למצבו הנפשי של המערער כל חשש למשוא פנים או גיבוש עמדה באשר לתוצאות ההליך.

אשר על כן, הערעור נדחה.