ע"א 8556/07 פלוני נ. פקידת סעד נהריה הגב' אתי טורז

ערעור על החלטתו של בית המשפט לנוער בעכו (כב' השופט י' שדמי ) מיום 30.9.2007, שלא לפסול עצמו מלדון בבש"א 9026/06.

1.

בפני בית המשפט קמא מתנהל הליך שעניינו בשאלה האם להאריך את תוקף הצווים לפיהם נמצאת בתם הקטינה (להלן: הילדה ) של המערערים מזה כארבע שנים, במשמורת רשות הסעד, במשפחת אומנה. בשלב מסוים בהליך הגישו המערערים בקשת פסלות. הבקשה לא צורפה לערעור שבפניי, אולם מהחלטת בית המשפט עולה כי הבקשה נסמכה על שתי עילות: האחת – דחיית בקשות של המערערים לרשום את הילדה בבית ספר מסוים, ולהמציא מסמכים, וזאת על יסוד נימוקי פקידת הסעד. העילה השניה נסבה על הערות שיחסו המערערים לבית המשפט בישיבת הוכחות מסוימת, אשר לא הותירו מקום לספק באשר לעמדת בית המשפט. לט ענת המערערים, באותה ישיבה, לאחר שנשמעו עדויות שיש בהן כדי להטות את הכף להכרעה כי המערערים מסוגלים לגדל את הילדה, העיר בית המשפט שלמרות העדויות האלה ישנה בעיה בהשבת הילדה להוריה משום שהיא נקלטה במשפחה האומנת, ועל כן יקשה מאוד להחזיר אותה להוריה הביולוגים.

2.

בית המשפט, בהחלטה מיום 30.9.2007, דחה את בקשת הפסלות. אשר לבקשות שנדחו, נקבע כי החלטות של בית המשפט, גם אם הן מוטעות, אינן מהוות עילה לפסלות. בכל הקשור להערה המיוחסת לבית המשפט, נקבע כי גם אם הדברים נאמרו, הרי שהיה על בא-כוח המערערים לבקש שהדברים יופיעו בפרוטוקול הדיון, ובסמוך לכך לבקש מבית המשפט לפסול עצמו ולא להמתין כמעט חודש עד להגשת בקשת הפסלות. לגופו של עניין, ציין בית המשפט, כי למיטב זכרונו במהלך ישיבת הוכחות כלשהי העיר לצדדים, כי בצד השאלה של "מסוגלותם ההורית", לה נתנו הצדדים את דעתם, עליהם להתייחס לשאלה נוספת, והיא השפעתו של מעבר אפשרי של קטין ממשפחה אומנת שבה הוא גדל ואותה הוא רואה כמשפחתו, למשפחה הביולוגית, על רקע מצבו הרגשי בעת שמתבצע המעבר. הובהר כי ב אמיר ה זו לא היתה הבעת עמדה כלשהי באשר להחלטות שבית המשפט עתיד לקבל בתיק, וכי בשלב זה של ההליך בית המשפט לא שוכנע בדבר. בית המשפט סבר כי כמי שאמור ליתן החלטה ב"דיני נפשות" חובה עליו לבקש מן הצדדים להתייחס לכל אספקט רלוונטי שיש בו להשפיע על מתן ההחלטה.

3.

על החלטה זו הוגש הערעור שבפניי. בערעור חוזרים המערערים על טענותיהם בבקשת הפסלות בעניין דחיית בקשותיהם, כפי שאלו עולות מהחלטת בית המשפט בבקשה, ומוסיפים כי סוגיית מקום חינוכה של הילדה היא סוגיה שטרם נדונה בפני בית המשפט, והיא חשובה ביותר לגביהם,

לא פחות משאלת החזקתה של הילדה. לט ענת ם, כאשר שאלה כל כך חשובה, אשר חורגת מהעניינים שנדונו עד עתה במסגרת ההליך, נדחית בהינף קולמוס מבלי שנימוקי פקידת הסעד וחוות הדעת עליהם התבססה ההחלטה הגיעו לידי המערערים, ומבלי שהתקיים דיון, פירושו של דבר לבטל בהינף יד וללא התייחסות את זכויות המערערים. המערערים סבורים כי אם בעניין כל כך מהותי כמו דרך חינוך הילדה התעלם בית המשפט מזכויותיהם, אבדה תקוותם כי בית המשפט ישנה דעתו לגבי דרך החזקתה של הילדה.

4.

לאחר שעיינתי בחומר שבפניי הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות. ראשית, יצוין כי לערעור לא צורפו תצהיר לאימות העובדות, בקשת הפסלות ופרוטוקול הדיון בבקשת הפסלות, כנדרש בתקנה 471ג(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. לכאורה די בכך כדי להביא לדחיית הערעור על אתר (ע"א 478/99

משלי נ' בוקשפן משלי (לא פורסם, 18.4.1999); ע"א 957/07 סאסי נ' רון (לא פורסם, 22.4.2007); יגאל מרזל דיני פסלות שופט 341 (2006)). עם זאת, מצאתי לנכון להתייחס גם לגוף טענות המערערים. עיון בערעור מעלה כי בקשת הפסילה נובעת, רובה ככולה, מחוסר שביעות רצון המערערים מהחלטות בית המשפט ואופן ניהול הדיון על ידו. הלכה היא כי השגות בעניינים אלה מקומן בהליכי ערעור רגילים, על פי סדרי הדין, ולא במסגרת הליכי פסלות (לעניין החלטות, ראו: ע"א 7186/98 מלול נ' ג'אן (לא פורסם, 3.12.1998); ע"א 10619/02 בן עמי נ' קידר (לא פורסם, 30.12.2002); מרזל , בעמ' 178-174. לעניין אופן ניהול הדיון, ראו: ע"פ 8309/02 רודקו נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 21.10.2002); ע"פ 5647/05 גוד-מאן מתכות בע"מ נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 5.7.2005)). בנסיבות העניין, לא מצאתי יסוד לט ענת המערערים, כי ההחלטות שקיבל בית המשפט, בין אם הן צודקות ובין אם הן מוטעות לגופן, ולעניין זה אין אני נדרשת, מקימות עילת פסלות, ומעוררות את אותה אפשרות ממשית לקיום משוא פנים כלפי המערערים.

5.

בערעור זנחו המערערים את טענותיהם בעניין הערת בית המשפט בסוגית השבת הילדה אליהם. לפיכך, איני מוצאת לנכון להרחיב בסוגיה זו מעבר לקביעה כי טענות המערערים בעניין זה נעדרות תשתית עובדתית ( ע"פ 6980/04 סנס נ' ברוש (לא פורסם, 21.10.2004); ע"א 4188/07 שאקר שוקרי כרואט נ' עזבון המנוחה חוסין לאפי ז"ל (לא פורסם, 5.8.2007) ), והדברים שבית המשפט זוכר כי נאמרו על ידו אין בהם כדי להעיד על גיבוש עמדה סופית היוצרת חשש ממשי למשוא פנים, באופן המייתר את המשך המשפט בפניו. מהחלטת בית המשפט בבקשת הפסלות עולה כי בדברים שאמר ביקש להביע עמדה משפטית לעניין השיקולים המנחים בסוגיה של החזרת קטין מאומנה למשפחתו. הלכה היא כי אין בעמדה משפטית, ככזו, כדי להקים חשש ממשי למשוא פנים (ע"א 3104/04 וינוגרד נ' הוצאת עיתון הארץ בע"מ (לא פורסם, 9.1.2005); ע"א 11878/04 בורבא נ' ששון (לא פורסם, 27.1.2005); ע"א 4250/06 ארביב נ' אילוז (לא פורסם, 21.6.2006)). בנסיבות העניין, ובמיוחד לנוכח הבהרת בית המשפט בהחלטתו בבקשת הפסלות, לא שוכנעתי כי הדברים מבטאים גיבוש עמדה מוגמרת ומגובשת כנגד המערערים. משכך, לא ניתן לומר כי קם חשש ממשי למשוא פנים, המצדיק פסילת השופט. אפשר שבראייתם של המערערים נוצר חשש כי דחיית בקשותיהם, אופן ניהול הדיון והערת בית המשפט מצביעים על קיום משוא פנים כלפיהם. עם זאת, חשש זה אינו יוצא מכלל חשש סובייקטיבי גרידא שאינו מקים עילת פסלות (ע"א 3484/01 באן נ' באן (לא פורסם, 28.6.2001); ע"א 7857/04 צ'רטוק נ' וינקלר (לא פורסם, 7.12.2004); מרזל , בעמ' 115).

אשר על כן, הערעור נדחה.