ע"א 9020/07 קאנטרי קלאב גלי גיל בע"מ נ. הלנה בראון

זהו ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט י' כהן ) מיום 21.10.2007, שלא לפסול את עצמו מלדון בה"פ 224/07.

1.בין הצדדים מתנהלת תביעה שהגישה המערערת למתן סעד הצהרתי, לפיו הסכם הגירושין שנכרת בין המשיבה ובעלה אינו תקף, ועל כן העברת הזכויות בדירת מגורים מהמשיבה לבעלה-בטלה. זאת בטענה שמדובר בהעברת מרמה ובהסכם למראית עין, ועל כן הבעל, החייב כספים למערערת, הינו עדיין בעלים של מחצית הזכויות בדירת בני הזוג. לצד כתב התביעה, הגישה המערערת בקשה לצו מניעה זמני, בה עתרה לאסור על המשיבה לבצע פעולה כלשהי בדירת המגורים. בקשת המערערת לצו מניעה נדחתה. בהחלטתו קבע בית המשפט, בין היתר, כי מכיוון שבנסח הרישום הופיעה הערת אזהרה לטובת צד שלישי, שרכש את זכויות המשיבה בדירה, ולא היתה ראיה כלשהי לפגם בתום ליבו של הצד השלישי, הרי שהבקשה לסעד זמני באה באיחור. עוד נקבע כי נראה שההסכם בין המשיבים לא היה הסכם למראית עין, שכן אין פער בין המציאות המוצגת בהסכם ובין כוונתם הגלויה של בני הזוג שערכו אותו, ופעלו לביצועו. כמו כן, ציין בית המשפט כי הדרך החוקית לבטל הענקת נכס במרמה כדי להתחמק מלשלם חובות לנושים, היא הדרך הקבועה סעיף 96 לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], התש"ם-1980 (להלן: פקודת פשיטת הרגל ). מטעמים אלה סבר בית המשפט כי אין בידי המערערת זכות לכאורית לקבל את הסעד העיקרי לו היא עותרת בכתב התביעה, ועל כן נדחתה הבקשה לסעד זמני.

2.בעקבות דחיית הבקשה לסעד זמני הגישה המערערת את בקשת הפסלות. בבקשתה טענה המערערת כי בהחלטה האמורה נקבעו קביעות עובדתיות ומשפטיות מהן ניתן ללמוד כי דעת בית המשפט נעולה ואינה ניתנת עוד לשינוי. לטענת המערערת, גיבוש העמדה בא לידי ביטוי, בין היתר, בהערה כלפי המערערת בדיון במעמד הצדדים: "מי אתם שתתערבו בהסכם גירושין בין בני זוג", וכן בקביעות בהחלטה כי "זכותם של בני זוג להחליט בינם ובין עצמם כי זכויות בנכס פלוני, המשמש את שניהם, תהיה לאחד מהם ולא לאחר", וכי אין בידי המערערת זכות לכאורה לקבל את הסעד העיקרי. עוד נטען כי בית המשפט הסיק בטעות שהבקשה לסעד זמני הוגשה באיחור, שכן מנסח הרישום עולה באופן ברור, כי הדירה עדיין רשומה על שם המשיבה, ולכן לסעד הזמני יש נפקות. לטענת המערערת, במסגרת הדיון בבקשתה לסעד זמני, הגיע בית המשפט למסקנה סופית בכל הנוגע לדיון בכללותו, ולפיה הדרך החוקית לבטל הברחת נכסים היא לפי פקודת פשיטת הרגל בלבד, וזאת למרות שהובא בפני בית המשפט פסק דין מנחה לפיו הסכם שנועד להבריח רכוש ניתן לבטלו במספר עילות, והליך לפי פקודת פשיטת הרגל הוא רק אחת הדרכים. נטען כי מאחר ובית המשפט קמא לא ישב כערכאת ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום, אשר דן בתביעת המערערת למתן פסק דין הצהרתי באשר לבעלותה במטלטלין הנמצאים בדירה שעברה לבעלותה מכוח הסכם הגירושין, ובקשתה להורות על ביטול עיקול ברישום אשר הוטל על המטלטלין בעקבות חוב בעלה למערערת, בו נקבע כי הסכם הגירושין הוא הסכם פיקטיבי שנועד להבריח רכוש, לא יכול היה בית המשפט קמא להגיע לקביעות שונות וסותרות לפלוגתא שנפסקה על ידי בית משפט השלום. המערערת סברה כי פסק הדין של בית משפט השלום הוא הרבה מעבר לראיה לכאורה לצורך סעד זמני.

3.בית המשפט, בהחלטה מיום 21.10.2007, דחה את בקשת הפסלות. הובהר כי דעתו של בית המשפט אינה נעולה, והמערערת מוזמנת לנסות לשכנע אותו, במסגרת ההליך העיקרי, כי יש להעניק לה את הסעד המבוקש על ידה. הודגש כי כלל הוא כי בבקשות לסעד זמני על בית המשפט לבחון, בין היתר, את הזכות הלכאורית של המבקש, וכך עשה בית המשפט במקרה שלפניו, וברור כי בהחלטה הנוגעת לסעד זמני כל הקביעות העובדתיות והמשפטיות הן קביעות לכאוריות, העשויות להשתנות לאחר שמיעת הראיות מטעם הצדדים וטענותיהם במסגרת ההליך העיקרי. בית המשפט סבר, כי הדברים שנכתבו בהחלטתו היו דרושים לשם הכרעה בבקשה שהיתה מונחת לפניו ולא חרגו מעבר לעניינים שהיה צורך לדון בהם באותה החלטה. כמובן שהמערערת זכאית להניח שבית המשפט טעה, ולהעמיד את החלטתו למבחן ערכאת הערעור, כפי שאכן עשתה, וכן לשכנע את בית המשפט בנכונות טענותיה. על החלטה זו הוגש הערעור שבפניי, בו חוזרת המערערת על טענותיה בבקשת הפסלות. המשיבה טוענת כי יש לדחות את הערעור.

4.דין הערעור להידחות. כבר נפסק, כי אין בעצם העובדה כי על בית המשפט מוטל להכריע בעניין שנתן בו הכרעה מוקדמת, כדי לגרום, כשלעצמה, לפסילתו של בית המשפט. כך הוא גם כאשר נדרש בית המשפט להכריע בהליך עיקרי, לאחר שדן בהחלטת ביניים (ע"א 99/03 מקט ספורט (בית ג'אן) (1994) נ' כהן (לא פורסם, 27.1.2003); יגאל מרזל דיני פסלות שופט 266-265 (2006)). יש להוסיף ולהראות כי מאותה החלטה מוקדמת, או מנסיבות אחרות, עולה גם חשש ממשי למשוא פנים במובן זה שדעתו של היושב בדין "ננעלה", כך שניתן לראות בהליך כולו כ"משחק מכור". במקרה הנוכחי, בחן בית המשפט, במסגרת בקשה לסעד זמני, האם למערערת זכות לכאורה לקבלת הסעד העיקרי בתביעה, ומהחומר שהוצג בפניו באותו שלב הסיק כי התשובה לשאלה שלילית. כפי שעולה מההחלטה, קביעותיו של בית המשפט בה הן קביעות לכאורה בלבד, והן נקבעו לצורך הכרעה בבקשה לסעד זמני, כפי שדורשת הכרעה מסוג זה. אין הכרח שקביעות אלה יוותרו על כנן גם במסגרת הדיון בתביעה גופה, כפי שאף הבהיר בית המשפט בהחלטתו בבקשת הפסלות. בנסיבות אלה, לא ניתן לומר כי הדיון בתובענה לגופה הוא בבחינת "משחק מכור", וכי דעתו של בית המשפט "ננעלה" כך שגורל התביעה נחרץ.

5.זאת ועוד, ככל שטענותיה של המערערת מופנות כנגד תוכנה של החלטת בית המשפט בבקשה לסעד זמני, והפגמים שלטענתה נפלו בה, הרי שהדרך לתקיפת אותן קביעות בהחלטה היא באמצעות הליכי ערעור, בהתאם לסדרי הדין, ולא בדרך של הגשת בקשת פסלות וערעור פסלות (ע"א 7186/98 מלול נ' ג'אן (לא פורסם, 3.12.1998); ע"א 10619/02 בן עמי נ' קידר (לא פורסם, 30.12.2002); מרזל, בעמ' 178-174). לבסוף, לטענה בדבר ההערה המיוחסת לבית המשפט במסגרת הדיון ("מי אתם שתתערבו בהסכם גירושין בין בני זוג") לא הונחה תשתית עובדתית כנדרש, שכן לא צורף פרוטוקול בו מופיעה ההערה. שתי ההתבטאויות הנוספות, המופיעות בהחלטה, אינן מבססות עילת פסלות, שכן אין בהן כדי להעיד כי בית המשפט חרץ את גורל התיק בטרם סיים לשמוע ראיות לגופו. אפשר שבראייתה של המערערת נוצר חשש כי החלטתו של בית המשפט בעניין הסעד הזמני מצביעה על קיום משוא פנים כלפיה. עם זאת, חשש זה אינו יוצא מכלל חשש סובייקיטיבי גרידא, שאינו מקים עילת פסלות (ע"א 3484/01 באן נ' באן

(לא פורסם, 28.6.2001); ע"א 7857/04 צ'רטוק נ' וינקלר (לא פורסם, 7.12.2004); מרזל, בעמ' 115).

אשר על כן הערעור נדחה. המערערת תישא בהוצאות שכר טרחת עורך דין המשיבה בסכום של 10,000 ₪.