ע"א 2224/06 פלוני נ. פלוני

ערעור על החלטת בית המשפט לענייני משפחה בכפר-סבא (השופטת מ' קראוס) מיום 20.2.2006 לא לפסול עצמו מלדון בת"ע 1343/04, ובבש"א 171/06.

1.המערער הגיש בבית המשפט לענייני משפחה בכפר-סבא התנגדות לקיום צוואת אביו המנוח. המשיבה הינה אלמנתו של המנוח. היא זוכה על פי הצוואה בכל רכושו של המנוח. ההליכים בפני בית המשפט לענייני משפחה כוללים חמישה תיקי עיזבון ועשרות תיקי בקשות שונות, הקשורים בהם. פרשת ההוכחות הסתיימה, לאחר חמש ישיבות הוכחות. ניתן (ביום 22.12.2006) צו להגשת סיכומים. ביני לביני, במהלך בירור ההליכים, שלח בא-כוח המערער (ביום 29.6.2005) מכתב תלונה לגורם שלישי, בגין אופן הטיפול בתיקים. לדברי המערער, תלונתו נמצאה מוצדקת באופן חלקי.

2.ביום 8.1.2006 הגיש המערער בקשה לפסלות בית המשפט (השופטת קראוס) מלשבת בדין בעניינו. המערער העלה שתי עילות בגינן יש לפסול את בית המשפט. טענתו העיקרית של המערער נסמכת על התלונה, שנמצאה מוצדקת באופן חלקי, דבר שמבסס לשיטתו חשש ממשי אובייקטיבי לקיומו של משוא פנים. העילה השנייה לפסילה נובעת, לטענת המערער, מעמדתו העוינת של בית המשפט כלפיו. העוינות באה לידי ביטוי בהחלטות דיוניות, כגון שיהוי במינוי מנהל עיזבון, ובעיכובים שונים בטיפול בבקשות שהוגשו מטעם המערער. המשיבה בתגובה טענה כי בקשת הפסלות הינה "ניסיון לסכל, להשהות, ולעכב את הדיון בתיק זה".

3.ביום 20.2.2006 החליט בית המשפט לדחות את בקשת הפסלות. בית המשפט ציין כי אינו רואה את המסקנות בעקבות בירור התלונה כפי שרואה אותן המערער, אולם בית המשפט ראה עצמו מנוע מלהתייחס לגוף הטענות. בית המשפט דחה את טענת הפסלות בקשר לתלונה לאור ההלכה הפסוקה לפיה תלונה מעין זו אינה מהווה, לכשעצמה, עילת פסלות. באשר לעילה השניה – עמדה עוינת מצד בית המשפט – על פי טענת המערערת עילה זו נוצרה לפני דיוני ההוכחות, בשלב קדם המשפט. בית המשפט קבע כי "לא יתכן שכיום עם סיום שמיעת הראיות ולאחר שבית המשפט כמו גם הצדדים באי כוחם והעדים הקדישו שעות ארוכות של זמן שיפוטי יקר לבירור המחלוקת יעוררו ב"כ המבקש טענת פסלות באשר לאירועים שאירעו בתחילת ההליכים ואשר לגביהם הוגשו בר"ע שנדחתה/נמחקה. לפיכך העילה השנייה נדחית מחמת שיהוי ". למעלה מן הצורך נדרש בית המשפט גם לגוף הטענה. לאחר שעמד בפירוט על מהלך הענייניים בטיפול בתיק, קבע בית המשפט כי "אין כל בסיס עובדתי או אחר לטענה של משוא פנים ואני דוחה אותה מכל וכל". בית המשפט הוסיף כי החלטותיו מתקבלות באופן ענייני והתוצאות נוטות פעם לצד זה ופעם לצד אחר, לפי העניין ולא לפי זהות בעל הדין. בית המשפט מצא כי בקשת הפסלות, על פניה, היא בקשת סרק המעלה חשש כבד כי המערער מבקש להתיש הן את המשיבה והן את בית המשפט, אם לא להלך עליהם אימים.

4.מכאן הערעור. המערער סבור כי מכיון שהתלונה התבררה ונמצאת מוצדקת במהלך ההליכים המשפטיים, יש לה השלכות ישירות על פסק הדין. לטענת המערער, מצב זה שונה בתכלית מהפניית מכתב לגורם שלישי שאין בו אמת. בנסיבות אלה קם חשש ממשי למשוא פנים. המערער מוסיף שדחיית עילת הפסלות השנייה בגין שיהוי הינה מוטעית, שכן עילה זו מבוססת על הצטברות של אירועים ושל החלטות במהלך המשפט. לפיכך, לא היה כל שיהוי בכך שהמערער לא הגיש בקשת פסלות מיד לאחר כל אחת מהן, אלא כאשר התגבשו יחדיו לכדי "חשש ממשי למשוא פנים". המשיבה בתגובתה טענה כי אין כל בסיס לבקשת הפסלות. המשיבה מציינת כי התקלות והעיכובים הנזכרים על ידי המערער נבעו מהתנהלות מזכירות בית המשפט והמחלקה לניתוב תיקים ואין לתלות את האשמה בשופטת. באשר לציטוטים המיוחסים לבית המשפט, לדברי המשיבה אלה מסולפים ורחוקים מן המציאות.

5.לאחר שעיינתי בחומר שבפני, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות. אשר לתלונה מטעם המערער, לא פעם נפסק כי אין בהגשת תלונה, לכשעצמה, כדי לבסס עילת פסלות. אם לא כן, נמצאת מאפשר לבעל דין המעוניין לפסול את השופט היושב בדין לעשות כן על ידי הגשת תלונה נגד השופט ובצמוד לה לבקש את פסלותו בעקבות אותה תלונה (ראו, ע"א 5714/97 משה מזור נ' מינהל מקרקעי ישראל (לא פורסם); ע"פ 7472/96 טלמור נ' מדינת ישראל (לא פורסם); ע"פ 4744/99 סארי שיבלי נ' הועדה לתכנון ולבניה גליל מזרחי (לא פורסם)).

6.השאלה אותה יש לשאול היא אם יש חשש ממשי כי בית המשפט לא יוכל לשפוט בהליך הנוכחי של המערער ללא משוא פנים. בחינת העובדות במקרה זה מלמדת כי בנסיבות העניין לא מתקיימת תשתית עובדתית המעלה חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט. אשר לטענות המערער בדבר עמדה עוינת של בית המשפט, גם אם אתעלם מהשיהוי בו הן נגועות, הרי שטענות אלה מכוונות כנגד החלטות דיוניות ומשפטיות שקיבל בית המשפט בהליכים. הלכה היא כי אי שביעות רצונו של צד להליך מהחלטות שנתקבלו בעניינו אינה מקימה עילת פסלות וכי הדרך לתקיפת החלטות אלה היא באמצעות הגשת ערעור או בקשת רשות ערעור - על פי סדרי הדין (ראו, ע"א 7186/98 מלול נ' ג'אן (לא פורסם); ע"א 3086/02 הדני נ' הבנק הבינלאומי הראשון בע"מ (לא פורסם); ע"א 10619/02 בן עמי נ' קידר (לא פורסם)). אפשר שבראייתו של המערער נוצר החשש לקיום משוא פנים. עם זאת, חשש זה אינו יוצא מכלל חשש סובייקטיבי גרידא, שאינו מקים עילת פסלות. בית המשפט אף הבהיר בהחלטתו כי רושם זה, ככל שישנו, אינו נכון. מעובדות המקרה נראה כי אלה אכן פני הדברים. לאור כל זאת, לא נתקיימה עילה המצדיקה את פסילת בית המשפט. יתר על כן, ניהול התיק נמצא בשלב מתקדם עד מאוד וטענות הפסלות נגועות בשיהוי כבד. בנסיבות אלה, אין זה ראוי לפסול את בית המשפט, תוך גרימת נזק בלתי ראוי לצד השני (ע"א 8419/96 נציגות הבית המשותף נ' גב רם (לא פורסם)).

אשר על כן, הערעור נדחה. המערער יישא בתשלום הוצאות המשיבה בסכום של 2,000 ש"ח ובשכר טרחת עורך דינה בסך של 3,000 ש"ח בתוספת מע"מ.