ע"א 4911/08 ד"ר צבי תוהמי נ. עופר גרוץ

ערעור על החלטתו של בית משפט השלום בחיפה (כב' השופטת ג' בסול), מיום 20.5.2008, שלא לפסול עצמו מלדון בת.א. 18073/07.

1.

המערער והמשיב הינם תושבי היישוב הקהילתי גבעת אבני שבגליל התחתון. הם מילאו בעבר וממלאים גם כעת תפקידים ציבוריים שונים ביישוב. עם הרחבת היישוב נתגלעה בין הצדדים, המייצגים - כל אחד - קבוצה אחרת ביישוב, מחלוקת בנוגע לאופיו של היישוב, לרבות בעניין בניית בית הכנסת העתיד לקום בהרחבה; מיקומו, גודלו ותפקידו בחיי התושבים. תביעתו של המערער נגד המשיב מבוססת על מכתב ששלח המשיב ביום 8.5.2001 לחברי וועד היישוב, בו כתב, בין היתר, כי המערער ואחר גרמו לנזקים ביישוב כשלקחו על עצמם פרויקט בנייה בו. המערער הגיש תביעה בגין הוצאת לשון הרע נגד המשיב. התביעה הוגשה לבית משפט השלום בעפולה והועברה לבית משפט השלום בחיפה, שכן השופטת ג' בסול, שהחלה לדון בתביעה, עברה לכהן בבית משפט זה.

2.

עוד יצויין כי בעת שהתנהלה התביעה נשוא ערעור זה, שימש המערער עד תביעה בתביעה נזיקית בה נדון מקרה שאירע בבית הכנסת ביישוב. תביעה זו התנהלה אף היא בפני השופטת ג' בסול. השופטת בסול הורתה, במסגרת התביעה הנזיקית, לפסול חלקים מתצהירו של המערער. כמו כן, פסלה את תצהירה של אשת המערער. בסופו של יום, נדחתה התביעה הנזיקית על-ידי בית- המשפט, תוך השתת הוצאות על התובע שם. בפסק הדין קבע בית המשפט קביעות בעניין מהימנות העדים, בהם המערער, וכן, בנוגע לעדות בנו של המערער.

3.

יסודו של ערעור זה בהחלטת בית משפט השלום מיום 18.2.2007, למחוק מספר סעיפים מתצהירו של המערער ולפסול תצהיריהם של שני עדים מטעמו. בית המשפט נימק החלטתו בכך שבסעיפים שהתבקשה מחיקתם מועלות טענות החורגות מגדר המחלוקת שבין הצדדים והינן בגדר הבעת דעה וניתוח של אופיו או תכונותיו של המשיב. בית המשפט הוסיף וקבע כי הותרת טענות אלה תוביל לניהול ""מלחמה" אחרת המתנהלת בין הצדדים בהיותם תושבי אותו ישוב קהילתי והנתונים, ככל הנראה, במאבק עקב תפקידיהם הציבוריים ביישוב. המערער הגיש בקשת רשות ערעור על החלטה זו אשר נדחתה על-ידי בית המשפט המחוזי בנצרת ביום 7.6.2007 (השופט מ' בן-דוד, נשיא).

4.

בעקבות החלטה זו הגיש המערער בקשה לפסול את בית המשפט. בית המשפט דחה את הבקשה ביום 20.5.2008. ראשית, קבע בית המשפט בהחלטתו כי המערער לא המציא אסמכתא, כנדרש, בדבר מסירת הבקשה לצד שכנגד על-מנת לקבל את תגובתו. חרף העדר התגובה החליט בית המשפט להכריע בבקשה גופה, בין היתר, כדי לא לגרום לדחיית ישיבת ההוכחות שנקבעה במועד סמוך. בית המשפט הוסיף כי המערער השתהה בהגשת הבקשה שכן פסק הדין בתביעה הנזיקית ניתן זה מכבר. שנית, ולגופן של טענות, קבע בית המשפט כי בתביעה הנזיקית היה המערער עד תביעה וכי במסגרת פסק הדין שניתן שם חובה היתה על בית המשפט לבחון את עדותו של המערער במסגרת בחינת הראיות שהובאו להוכחת התביעה. בית המשפט הוסיף כי התייחסותו זו נועדה לצורך בחינת הראיות והמשקל שניתן לייחס להן בבדיקת הוכחת עילת התביעה. בית- המשפט קבע עוד כי אין בהתבטאויותיו בפסק הדין משום הבעת דעה, ולו ברמז, באשר לסיכויי התביעה נשוא הדיון, או משום קביעה נחרצת, אודות אמינותו בכלל של המערער, ממנה ניתן להסיק גיבוש דעה שלילית אודותיו. ודאי, כך קבע, שאין בהן כדי לחרוץ את הדין ביחס לתביעת המערער או סיכוייה, כפי שטען. אשר להחלטת בית המשפט מיום 18.2.2007 בנוגע למחיקת סעיפים מתצהיר המערער, קבע בית המשפט כי מדובר בעניין דיוני שייבחן על ידי ערכאת הערעור. למען הסר הספק הוסיף בית המשפט כי אין לו כל דעה שלילית אודות המערער, וכי הינו קשוב לשמיעת טיעוני הצדדים בטרם יכריע במחלוקת נשוא התביעה. בית המשפט קבע גם כי אין כל חשש להעדר אובייקטיביות בניהול הדיון בתביעה.

5.

על החלטה זו הגיש המערער את הערעור שלפניי. בנוסף, משיג המערער כנגד סירוב בית המשפט להרשות לו להגיש תצהירי עדות ראשית נוספים ולזמן עד נוסף, בעוד שכן התיר למשיב לזמן עד נוסף מטעמו. בכך, נהג בית המשפט, לטענת המערער, איפה ואיפה. המערער מוסיף וטוען כי יש בהתנהלות בית המשפט, כפי שהוצגה לעיל, כדי להצביע על דעה קדומה של בית המשפט כנגדו, שיש בה כדי ליצור חשש ממשי למשוא פנים, באופן בו המשפט לא ינוהל באופן אובייקטיבי. עוד מוסיף המערער כי יש בקביעות בית המשפט בנוגע למהימנותו כעד תביעה בהליך האחר, כדי להעיד כי דעתו של בית המשפט "ננעלה" באשר לתוצאות תביעתו. לפיכך, אין מנוס, לדעתו, מלפסול את בית המשפט מלדון בתביעתו.

6.

לאחר שקראתי את הבקשה על נספחיה וכן את החלטת בית משפט השלום, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות. דומה כי חוסר שביעות הרצון של המערער מאופן ניהול התיק על-ידי בית המשפט הוא שהביא להגשת הבקשה והערעור. הלכה היא כי אין בהחלטות דיוניות, כשלעצמן, כדי לבסס עילת פסלות, וכי על בעל-דין להצביע על חשש ממשי למשוא פנים כלפי המערער, עד כי דעתו "נעולה" ובשלב ההוכחות לא יהיה קשוב לטענות הצדדים (ראה: יגאל מרזל דיני פסלות שופט 174-178 (2006)). השגות בעניינים אלה מקומן להתברר בהליכי ערעור רגילים, על-פי סדרי הדין, ולא במסגרת הליכי פסלות (לעניין אופן ניהול הדיון ראה, למשל: ע"א 10619/02 בן עמי נ' קידר (לא פורסם, 30.12.2002); ע"א 7186/98 שלמה מלול נ' ג'אן אלברט

(לא פורסם, 31.12.1998)). בנסיבות העניין, לא מצאתי בסיס לטענה כי ההחלטות הדיוניות שקיבל בית-המשפט, מקימות עילת פסלות, המעוררת אפשרות ממשית לקיום משוא פנים כלפי המערער, לא כל שכן כי גיבש דעה סופית לגבי עצם בירור התביעה וההכרעה האם יש במכתב שכתב המשיב משום הוצאת לשון הרע כנגד המערער, אם לאו.

7.

זאת ועוד: כבר נפסק בעבר כי טבעי הוא, ואף רצוי, כי השופט יגבש לעצמו עמדה במהלך המשפט, באשר למשקלם של טיעוני הצדדים, מהימנות העדים וכוחן של הראיות שהוגשו לפניו. פסילת שופט בשל כך שגיבש עמדה במהלך המשפט עלולה להביא לידי אבסורד, שלפיו ככל שהשופט מתקרב למתן פסק הדין, תהיינה יותר עילות לפסילתו (ראה י' מרזל, עמוד 134). אין בעצם העובדה כי על בית המשפט להכריע בעניין שנתן בו הכרעה מוקדמת, כדי להביא לפסילתו של בית המשפט. לא כל שכן במקרה שלפנינו בו התייחסות בית המשפט לעדות המערער נעשתה במסגרת הליך אחר, בנושא אחר, בין בעלי דין אחרים, כאשר המערער שימש עד תביעה.

8.

לסיכום, אפשר שבראייתו של המערער נוצר חשש כי קביעות בית המשפט בהחלטה מצביעות על קיום חשש ממשי למשוא פנים כלפיו, אך חששו אינו יוצא מכלל חשש סובייקטיבי גרידא, שאינו מקים עילת פסלות. מכל מקום, ברי כי לא נתקיים כאן חשש ממשי למשוא פנים במובן זה שדעתו של בית המשפט "ננעלה", כך שניתן לראות בהליך כולו "משחק מכור" (בג"ץ 2148/94 גלברט נ' כבוד נשיא בית המשפט העליון, פ"ד מח(3) 573 (1994)).

לפיכך, התוצאה היא כי הערעור נדחה.

אין צו להוצאות.